פצ'ה? קוצ'ה!

יובל אראל 07/04/2017, 14:50

4 דקות קריאה

כמעט עשרים שנה לאירועי פצ'ה קוצ'ה בישראל, מאוטנר וספרן חוגגים שוב בהיכל התרבות עם סל מלא בהפתעות, בין שעמום לגרוב, נכח תיעד ומדווח – יובל אראל, וידאו – אדוה אראל.

כרמל מיכאלי עושה את פצ'ה קוצ'ה. צילום: יובל אראל

זה כבר הפך לריטואל, כל שנה מחדש, הרבה אנשים משלמים מעט, מבלים ערב בבהייה, האזנה ולעתים התפלאות או השתעממות (תלוי באישיות) בדמויות שונות המנסות בזמן המוקצב מראש בצמצום להעביר או להגיש את המוטו שלהם, את הפרויקט, רעיון או חוויה שנחשבים מספיק מקוריים, מעניינים ומוזרים כדי להיחשף ארבע פעמים תוך יממה אחת בפני רבבת ישראלים.

האם המעבר של האירוע להיכל התרבות בשנה שעברה עשה לפצ'ה קוצ'ה טוב? במידה מסוימת כן, מחירי החניה לאלו המגיעים ברכב יותר שפויים ולא נתונים לגחמות הגרידיות של מכונות האוטומט בחניוני נמל תל אביב, זווית הצפייה יותר נוחה מאשר גובה אפס במה בהאנגר 11 לעשרות השורות המקובצות, היכל התרבות בנוי כך שמכל זווית או גובה המראה הנשקף כולל הכל.

רגע, על מה אני מקשקש כאן בכלל? במה דברים אמורים, מה זה הפצ'ה קוצ'ה? על פי הגדרת אנשי יחסי הציבור של הפרויקט מדובר במפגשי אמנות ויצירה מרתקים ושונים המפגישים אמנים, אנימטורים, צלמים, מעצבים תעשייתים, גרפיקאים, הוגים, רקדנים, מוסיקאים ועוד על במה אחת. לכל מציג יש שש דקות וארבעים שניות להביע את עצמו על במה, לא שניה יותר ולא שניה פחות. פורמט הפצ'ה קוצ'ה נולד כערב חד פעמי בטוקיו וכיום הוא מתקיים בלמעלה מ 900 ערים בעולם, מניו יורק, לונדון ופריז דרך שכנות קרובות יותר כמו טהרן, ביירות ואדיס אבבה. בתל אביב מתקיים הפצ'ה קוצ'ה הגדול ביותר בעולם והוא הולך וגדל משנה לשנה.

מי שעומד מאחורי הפרויקט הישראלי הם ענת ספרן ואיתי מאוטנר, סוג של אוצרים, מנהלים ויזמים בתחום האמנות בכלל.

מה לי ולפצ'ה קוצ'ה? מעבר לדמיון המילולי בין שם האירוע לחצ'ה מצה, הכינוי המשפחתי לבלילת מצות שבורות מטוגנות עם ביצה וחלב בתוספת קטשופ כמאכל חביב של חול המועד פסח, שממתין לו מעבר לפינה בשבוע הבא, החיבור שלי להרפתקה האמנותית הזו נוגע בנימים של הצלילים, הזדמנויות חדשות לצפות, לשמוע ולחוות מוסיקאים חדשים ממש ברגע הנכון לפני הפריצה הגדולה אל הכלל.

הרכב אחד שהחל את דרכו בפצ'ה קוצ'ה וודאי כולכם\ן מכירים\ות, האחיות חיים, הידועות בשם הבמה A-wa שהספיקו לכבוש כמעט כל במה בעולם הרחב, להפוך למושא הערצה בעולם המוסלמי מאפגניסטן, תימן ועד המגרב ולבטח כאן כאשר הן מגיעות מעת לעת למועדון בארבי בתל אביב למפגש החודשי שלהן עם הקהל הישראלי, גיבבתי אודותיהן הררי מילים וערימות של תמונות וקטעי וידאו, אך במה עסקינן? כי הרי את האחיות ראיתי לראשונה במסגרת חגיגות יום הולדת לקולה קמפוס במועדון הבלוק לפני חמש שנים, הן היו בדיוק אחרי הפריצה שלהן בפצ'ה קוצ'ה והפכו לדבר החם הבא, האמת, עד היום..

אבל אם אני כבר חופר בנקודה הזו אבקש לציין כי גם האחיות לוז נטלו חלק באחד מאירועי הפצ'ה קוצ'ה, בשניה האחרונה לפני הפריצה הגדולה, גם חנה ויקטוריה, בת הרב הירושלמית ההופכת בלשנות מקראית לשירה קצבית הגיחה אל הפצ'ה קוצ'ה שניה לפני השתתפותה בפסטיבלים חשובים כאן ושם, כוונתי היא כי למוסיקאים הפצ'ה קוצ'ה היא סוג של מקפצה מצוינת למים הכי עמוקים בבריכה הכי אולימפית בעולם.

ולכן (אני מנסה לבנות לעצמי את האלגוריתם המחשבתי לאט לאט…) התפלאתי על הבחירה של ספרן ומאוטנר לאירוע השנה במוסיקאים שכבר קיבלו את ההכרה והחשיפה בקנה המידה הרחב, החל מטייני פינגרז שעלייתם לבמה הייתה לצערי סוג של פי אר יזום לסרט הדוקו שלהם על ים המלח ההולך וגוסס המוקרן במהלך חופשת פסח בסינמטק (הי, קטע שכזה, כי בדיוק בזמן האירוע אמש התקיים המופע של ז'אן מישל ז'אר במצדה, אף הוא בבחינת קידום ענייניו של ים המלח הגוסס והרצון לשמרו כשכייה עולמית ואחד משבעת פלאי עולם), ושלא תטעו, אני אוהב את טייני פינגרז (חוויתי מופעים שלהם, מעריך את הצלילה העמוקה לתהומות הפסיכדליה המזכירה יוצרים משנות השבעים ועוד, ולבטח אהיה נוכח באחת מהקרנות הסרט בימים הקרובים…), אלא שהקטע שלהם בפצ'ה היה מעט מנותק חווייתית, שש דקות זה כלום זמן…

כך גם התמלאתי פליאה לגבי הבחירה באמנית כרמל מיכאלי הידועה בטייטל Karma She להגיש קטע מוסיקלי המלווה בשירה ומחול, לדידי Karma כבר נמצאת במקום הנכון מבחינת חשיפה והכרות של הקהל, לראשונה חוויתי מופע שלה מעל הבמה המרכזית בלובי מוזיאון תל אביב לאמנות כחלק מאירועי לילה אוטופי במוזיאון תל אביב לאמנות בשנה שעברה. אמש היא שברה את ההיכל ויש מצב שאראה אותה בשבת בפסטיבל האישה הכי יפה בעיר…

מצגת זאת דורשת JavaScript.

אז מה באמת היה לנו אמש? הקטע הזה עד שהקהל מוצא לעצמו מושבים ומתחיל למלא אותם (כי הכרטיסים לא מסומנים וכל הקודם וכו') ניצב לו בפינת הבמה, מעט מוצל והרבה פחות מואר, בחור אחד עם כלי מיתר שהוא יצר בעצמו, הכלאה בין עוד לגיטרה, קוראים לו ערן זמיר, ואני פוגש אותו בדרך כלל במהלך חופשת חג הפסח כשהוא אוצר מפיק ומנהל בעצמו את פסטיבל עם שפם למוסיקת עולם בבית מזרח מערב ביפו, היה לי קצת מוזר הקטע הזה, מוסיקאי במעמדו ועם רזומה שכזה נותן את תפקיד מנעים הזמן הקצרצר של המינגלינג והכניסה להיכל, היה ראוי יותר לתשומת לב ממוקדת, אולי להביא את הסיפור של כלי הנגינה הייחודי אולי אפילו לתת עליו תאורה טובה שתמשוך את תשומת הלב, נזכרתי בכל אותם נגנים צעירים, תלמידי בתי הספר למוסיקה שמקבלים מעין חשיפה בפואיה של המוזיאון ההוא או האחר באירועים שונים בזמן שהאורחים החשובים והמקומבנים לוגמים קאווה או מנשנשים פלח סושי..(בקטנה, הנה לינק לפסטיבל המשופם הקרוב).

אבל באיחור אופנתי וידוע מראש של רבע שעה מהשעה שנקבעה הפצ'ה יצאה לדרך, עמית דרורי נתן את ההצצה לתיאטרון הרובוטי שהוא יוצר במרכז האמנות ניצנה בבת ים , דורי אדר הגיש תובנות אודות משחקים מבוססי שפת Basic בגרפיקה ילדותית המצליחים ליצור שינוי חברתי תודעתי באמצעות הרשתות החברתיות, משחק ההפרדה במחלקת היולדות, משחקי הנשיא טראמפ, אנסמבל כעת שהם שלושה חברים בקבוצת מחול עכשווי של רקדנים חרדים נתנו מופע מצוין ופתחו את התיאבון לעוד, נעם אדרי שספרה אודות פרויקט פיצוח גרעינים חוצה גבולות בקטע של חיבור בין ישראלים לפלשתינאים, עוררה אצלי מספר שאלות ומחשבות – כאילו מי ממן לך את כל הגרעינים השחורים? למה בכלל להתעסק בזה כל כך הרבה שנים, אין לך חיים? ורבאק – הפכתם את היכל התרבות לשכונה עם רחבת הפיצוח המטונפת בלובי, פויה, אתכם לגארי ברטיני או זובין מהטה, פושטקים (בצחוק בצחוק), צחקתי מהקטע של גנאדי ניז׳ניק אודות שיחזורים היסטורים לאירועים בחיי הצלבניים כולל הקרב ההוא בקרני חיטין (תגיד, לא ספרו לך שתכלס היה זה קטע שחייזרים ניצלו בני אנוש למלחמה פוליטית בינם לבין עצמם? Ancient Aliens…), מיצגו המוסיקלי דיגיטלי של יותם מאן מוזיקאי ומפתח היושב בניו יורק ומשחק אותה לדבר רק באנגלית, כן, לא חידשת לי מאומה ברעיון הממוחשב, והי, בתל אביב התנהג כתל אביבי, זה הפצ'ה ולא TED! אבל הי, אפשר לשרוף שעות על האפליקציות המדליקות שלו, צמד האנימטורים אורי לוטן ויואב שטיבלמן שיצרו את הקליפ המדובר של ג׳יין בורדו "מעגלים" וחשפו הצצה לעולם העבודה הסיזיפית של הקומיקסאים החדשים.