פצ'ה קוצ'ה חצ'ה מצה

סשן ראשון מתוך ארבעה ביומיים, ארוע פצ'ה קוצ'ה 16 בנמל תל אביב, שני, 19.04.2014, הערות, מחשבות, תמונות ודיווח – יובל אראל.

פצ'ה קוצ'ה נשיקוצ'ה. צילום: יובל אראל

פצ'ה קוצ'ה נשיקוצ'ה. צילום: יובל אראל

חפירות (תאכלעס, זה המוטיב והנרטיב המרכזי באיוונט) – אתם בוודאי תוהים לשתי המילים שהוספתי בכותרת למונח פצ'ה קוצ'ה שתרגומו הפשטני הוא בלה בלה, קשקשת, חצ'ה מצ'ה זהו אותו מאכל המורכב משברי מצות טבולים בביצה וחלב ומקושקשים במחבת, ראוי למאכל אך ורק בחג הפסח ומיועד עד גיל 20 גג.

בהגדרה הרשמית הפצ'ה קוצ'ה, אירוע אומנות ותרבות קונספטואלי, החל את דרכו לפני עשור כערב חד פעמי בטוקיו שביפן, כיום מתקיים ביותר מ-700 ערים מסביב לעולם והפך לתנועת האומנות ללא מטרת הרווח הגדולה בעולם. מניו יורק, סיאטל ולונדון ועד ביירות, איסטנבול וטהרן.  כבר כמה שנים שפצ'ה קוצ'ה תל אביב הוא הגדול בעולם

אז כן, גם הוגי המינוח הבסיסי וגם אני לא טעינו – בלה בלה, או בלגן, בוקה ומבולקה, שעטנז, ערבוביה, מקח וממכר, אנדרלמוסיה וקרחנת הייפ תרבותי למכורים, מתמכרים, דורשי החפצה ומחפשי עניין תל אביבים מהנגזרת מר"ץ, עבודה, גג מצביעי לפיד (שלא יודו בכך אך הם זוהו וסומנו על ידי בלייזר סמוי…), סוג של קהל העומד בתור בתערוכת אמנות בחסות קרטל שוקן לטעימת מרק קרופניק במסווה מיצג ומיצב דלפונים וחסרי בית לרגע, הקיצור, ולבטח אוצרי המפעל התרבותי הזה יחנקו אותי מהרגע – לא כצעקתה (ואולי בגלל שנטשתי את שיעורי תולדות האומנות ואת הספר העבה של גומבריך בכיתה ט' לטובת פינת העישון והבנות המתפתחות בתיכון) והמושג – "אמנות או נמות" מתערבב כאן במושג "באומנות אין דבר כזה שאין דבר כזה", תאכלעס – אומנות איננה העלאת צחקוק לרגע, אמנות איננה סרקזם מוסווה מתוך עבודת גמר כלשהיא של מוסד לימודים גבוה במקצוע כלשהוא.

שש דקות וארבעים שניות הקצו אוצרי המפעל בתל אביב – ענת ספרן ואיתי מאוטנר, על פי התקנון הבלתי כתוב העולמי, לכל אחד מהמצליחים להשתרבב לליין אפ המציגים בכל סשן וסשן – החוזרים על עצמם – פעמיים בערב במשך יומיים, ובסך הכל ארבעה סשנים, היו גבולות הזמן המאפשר לאותם משתרבבים להציג ככל העולה על רוחם (סליחה, לא הייתה איזו שהיא וועדה משבצת?..), אז בין חלטורות על בלוטות ריח ומין זמין, בין חרטוט על אוסף תצלומים משפחתי שגלש למועדוני קשישים, בין דמגוגיה מגוחכת על מדינת היהודים המוקמת באפריקה (שאמא שלכם תגור שם, למה אני?).

הייתי עוצר כאן ואומר "דונט בליב דה הייפ!", אבל זה לא יהיה מדוייק, כי אהבתי את שני המיצגים שתאכלעס, כולם אהבו, אפילו חשו את האהבה – תצוגת איורים קומיקסאית על ההווי הצבאי מלווה בהקלטת אמרות שפר של זאטוטים שבסך הכל תרגמו לשפת ילדודס את השיחות של הוריהם בבית, אחלה תובנות שנכנסו לליבם של כולם, וגם הקינוח – האחיות לוז, אלו שכל שני וחמישי שולחות לי הזמנה בפייסבוק להגיע להופעה שלהן ותמיד יש לי משהו אחר באותו ערב, אז מבחינתי הפצ'ה קוצ'ה סמנה לי לקחת את עצמי בידיים ולשמור את תאריך המופע הבא של האחיות, לוז.

בקטנה – עד שאלפיים איש תפסו את מושביהם באולם הענק של האנגר 11 בנמל תל אביב בסשן הראשון, הנעימה מורן פז, בעלת משרד יח"צ וכעת מסתבר לי שהיא גם תקליטנית, את זמנם של המקדימים בצלילים מתקליטיית הלפטופ שלה. דרך אגב, הערב הסשן השלישי והרביעי, אבל זה לא נוגע לכם, הכל בבחינת סולד אאוט!

עכשיו, מכיוון שזה הבלוג שלי (יובל אראל) אני מחליט להטמיע כאן את האלבום הקטן של האחיות לוז וגם ללנקק את האיוונט הקרוב שלהן באוזןבר, תאטנדו.

 

לחצו לצפיייה בגלריית תמונות מועטות ביותר שצילמתי בסשן הראשון

 וידאו – קצר מאוד ולא ממצה…

 

 

 

5 תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s