דיווח מהשטח

צדיק באמונתו

מופע השקת אלבומו השני של ישי ריבו "פחד גבהים", אורח – עידן עמדי. חמישי, 31.03.2016, מוזיאון תל אביב לאמנות. נכח תיעד ומדווח – יובל אראל.

ישי ריבו, מוזיאון תל אביב. צילום: יובל אראל
ישי ריבו, מוזיאון תל אביב. צילום: יובל אראל

חברותא, בצוותא, ביחדנס, אלו שלושת המילים שחלפו במוחי עת הוביל ישי ריבו את הקהל היהודי במובנה המאמין של המילה לשירה בציבור חזקה באולם ע"ש רקנאטי במוזיאון תל אביב לאמנות.

כך, כמעט שנתיים חלפו מאז שחוויתי את מופע השקת אלבום הבכורה של ישי ריבו, "תוכו רצוף אהבה" בפני קהל שמנה כמה עשרות צעירים וצעירות חובשי כיפות סרוגות ושביסים אשר מלאו את תאטרון תמונע. כעת מכיל אולם המוזיאון כמה מאות של "מעריצים" קהל אשר גם הפעם רובו דתי, מסורתי, המגיע מכל רחבי הארץ ומכיר בעל פה את שיריו הישנים לצד החדשים הדי טריים של ישי ריבו, בבחינת סוג של המנונים.

באופן אישי אינני נמנה על המאמינים ומקיימי המצוות, את השורה הצמודה לארון הקודש בבית הכנסת טיבר בגבעתיים עזבתי בגיל צעיר מאוד, עובדה שלא נתקה מהדי.אנ.אי הפנימי שלי את הקשר לעבר, הווה ועתיד של העם היהודי כמסורת של שייכות מבלי להיכנס לשאלות של אמונה או לאו. ומנקודת השקפה אישית ופנימית זו הגעתי שוב לגעת בחומרים המשלבים אמונה, יהדות ומוסיקה.

אלבומו החדש של ישי ריבו, "פחד גבהים" ששמו לקוח מתוך שיר הנושא העוסק באופן ברור בענייני האיש הבודד ואמונתו באלוהים, כולל תריסר שירים אותם כתב והלחין ישי ריבו עצמו (למעט שיר אחד, "מציל אותי כל יום" שהולחן יחד עם מאור שושן שנטל חלק בהפקה המוסיקלית של האלבום). וכפי שהגדרתי גם אז אני חוזר ואומר כי מדובר בתמלילים המקבלים את השראתם מארסנל הטקסט התנ"כי והמקראי, מעובדים ברגישות בידי ישי, פסוקי תפילה שזורים בהם לכדי שירים שחלקם הגדול כבר תפס את מקומו ברשימות ההשמעה של תחנות הרדיו השונות, את ההוכחה לכך קיבלתי מהשירה המלווה את המופע שהגיע מפיותיהן של הבנות בקהל.

אז אכן מאומה לא השתנה אך יחד עם זאת אין בכך שמץ של שלילי לחלוטין, נהפוך הוא, ישי ממשיך ליצור שירים שכל כולם לוקחים את המאזין לאווירה קסומה, מעין הפשטת החולין לכדי קדושת שבת, אווירה של אמונה שאיננה באה לבטל את האדם בפני אלוהיו אלא לשמוח בכל התהליך האמונתי כסוג של המשמעות בחיים מבלי לבדוק הגויות פילוסופיות היוצרות התנגשות בין אמונה לרציונל לוגי.

ישי ריבו לא מצוי בחלל ריק, הוא ניזון מהקהל והקהל ניזון ממנו, אתה צריך להיות חלק מאותו קהל במסגרת חייך היום יומיים כדי להבין, לקלוט ולחוש את השדר שעובר בין ריבו הזמר היוצר ומבצע לבין הקהל, סוג של שפה הנשמעת פשוטה ותמימה לאוזן בלתי מורגלת אך למי ש"בעניין" מדובר בראשי תיבות להווייה גדולה יותר, דרך חיים אמרתי.

קחו את כל התיאור הזה ונסו כעת להבין את החיבור בין הטקסטים לבין הלחנים, המנגינות, העיבודים וההפקה המוסיקלית, הן באלבום והן על הבמה כאשר ישי ריבו מלווה בהרכב נגנים הכולל את עמית יצחק בגיטרה חשמלית, אוהד דרשן בגיטרה אקוסטית, ניר מימון בגיטרת בס, אמיר אלייב בקלידים וקנון, דוד איכלביץ בפסנתר חשמלי וישראל נחום על התופים, שובים בפשטותם התמימה את הצופים, מאזינים.

כעזר כנגדו אל מול השירים הרוחניים מה מארח ישי ריבו את עידן עמדי, המוסיקאי הלוחם, המגיש את החומרים שלו בגישה יותר ארצית, שורשית, עם נימה של חולין במטעמי רוק ישראלי מחוספס אך עדיין עם הרבה קורטוב של יהדות פנימית, אירוח המוסיף מימד חמים ומלא עוצמה למופע כולו.

כך נכנסתי אל תוך סוף השבוע עם הנקודה היהודית שבי, בליל שישי אכלתי דגים, ולי יש פחד גבהים, אולי כי אין בי די יראת שמיים…

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע, צילום שילי אראל

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע, צילום יובל אראל

וידאו

 

 

תגים
הצג עוד

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

Back to top button
Close