מופע רב תחומי "טלפון שבור" בצוותא, רביעי, 10.2.2016, סיקור: שיר "ארנבת" אלוני, צילום: אלכס מורוזוב.
טלפון שבור הוא מופע רב תחומי, שבמסגרתו כ-20 אמנים "לוחשים" אחד לשני שרשרת יצירות ברצף מיוחד של מוזיקה, תיאטרון, מחול, אנימציה, וידאו, שירה ופרפורמנס. המופע מורכב מתהליך עבודה מיוחד וארוך בו אמנים בעצם משחקים טלפון שבור אחד עם השני ו"לוחשים" את יצירותיהם בסדר הנקבע מראש. המופע מחבר את מגוון היצירות לכדי חוויה אחת הומוגנית ואחידה של שיתופי פעולה בין האמנים ויצירותיהם. הבלוג שלח את שיר ואלכס לסבב הראשון של המופע, הנה הדיווח במילים ותמונות.
"נא לשבור את הפלאפונים", אומרת הקריינית שבדרך כלל פותחת את ההצגה בבקשה לסגור פלאפונים, בהתחלה אני לא בטוחה שאכן זה מה שנאמר אבל כן- גם אחרים שמעו את ההוראה המשעשעת הזו. בדרך זו היא סיכמה את רוח המופע הזה או לפחות את התחושה שלי במהלכו- שאני לא בטוחה מה בדיוק מבקשים ממני, ששמעתי נכון, זה חדש לי, זה מיוחד, זה לעתים משעשע, בכל אופן מעורר מחשבה ויש בו כמה וכמה קריאות מיוחדות של המציאות שאנחנו חיים בה והזהות שיצרנו לעצמנו. מעין מראה על הנקודה האבולוציונית שהצלחנו להגיע אליה- כבני אדם אבל גם בתוך זה נזרקות שאלות ואמירות על הזהות היהודית-ישראלית.
לכן, כשם למופע הייתי הולכת על "לשבור את הפלאפונים", כי "טלפון שבור", בעיקר ברמת הקונספט שעליו נכתב בתיאור המופע- שיש איזשהו קשר אותנטי שמתרחש בין היצירות על הבמה, משהו שמאולתר על הרגע, תגובה שקורה במקום (או לפחות ככה הבנתי את זה)- זה לא מה שקורה. ציפיתי שבאמת אמן כלשהו מתחיל את המופע בדבר מה ואז האמן הבא אחריו יוצר תגובה חדשה. טלפון שבור כמו במשחק, שבסופו של דבר ניתן לבחון את המסר שהוכנס בהתחלה ולמה הוא הפך בסוף.
אך מה שהתברר זה שהקטעים כולם מוכנים מראש, זאת אומרת אין כאן שום רמה של אלתור. ובאשר לקשר כלשהו בין היצירות המופיעות על הבמה? מצד אחד, אפשר לומר שמדובר ביצירות שהקשר ביניהן הוא שלכל אחת בנפרד ספק אם הייתם טורחים להגיע לראות, אבל ביחד זה בהחלט אוסף חביב שמצדיק ריכוז של כל היצירות האלה יחד על במה אחת.
מצד שני, אולי בכלל אין צורך שיהיה קשר בין היצירות. היו בין היצירות קטעים באמת מדהימים וכאלה שמצליחים לחדש מבחינת הסגנון הבימתי, הקשר האינטראקטיבי עם הקהל- למשל הקטע של נטלי צוקרמן ארז שמספרת את אילן היוחסין שלה ותוך כדי שהיא מדברת וידיה קשורות לניילון כחול שקוף, אותו ניילון נשלח אל הקהל והקהל מתבקש לגלם את אותם קרובי משפחה ונטוות לאט לאט אותה מפה סבוכה של קשרים וכן- גם בצורה משעשעת ואירונית כאשר נשים מתבקשות לגלם את "הדוד נסים" או סבא כלשהו ולהפך.
קטע בולט אחר זה של גלעד כהנא, שדווקא הוא דמות חופשית שהולכת וחוזרת כרצונה לאורך הקטעים, נעה באולם ומעט מתקשרת עם הקהל, מחופש לסבא זקן עם עיתון וקלמנטינה, במונולוג מעולה כהרגלו בקודש של כהנא- עדיף לשמוע את המונולוג עצמו כדי להבין, אך רק אומר שהמונולוג היה מבריק, עם אמירות יפיפיות על המצב האנושי העגום שלנו.
קטע הבס של יהוא ירון, ששר על שמו המוזר, היה אולי היחיד שהיה מעט צפוי אבל נעים, בתוך שלל ההפתעות, כמו מנת סלט ירקות במסעדה של מנות גורמה שמנסות בכוח להפתיע אותך עם בישול מולקולארי.
היו קטעים של בעיות טכניות קלות או ששחקנית אחת לא יכלה להגיע עקב מחלת התינוקת שלה אז היא הוקרנה בסקייפ על המסך כשהיא יכולה לראות גם את הקהל ונתנה מונולוג על אימהות אחראית ונהנתנית. ברגעים מסוימים הקהל היה לגמרי עם המתרחש, הרבה פעמים נחווה בלבול, היו כאלה שהלכו באמצע, ובקטע הסוגר של להקת המחול שרקדה בבגדי ים צבעוניים וכובעי שודדים (סטייל פוסי ריוט) את "שירת הסטיקר", נראה שדווקא היה שיא של התלהבות- אולי כי זה היה אחד הקטעים היותר ברורים, עם אמירה מובנת ועם זאת נועזת, חצופה, כוללת מעט עירום (ישבנים חשופים), בעיקר על הנושא של להיות אזרחים בישראל (ובאמירה אקטואלית מונפים ספרי לימוד האזרחות שיהיה לנו ברור- שזה הנושא).
לסיכום, היו כאן במופע שימושים שוברי מוסכמות בוידיאו ארט, מסכים, כלי נגינה, מחול, שירה ומשחק, ללא ספק. יש ממה לקחת השראה ונקודות למחשבה. אך אולי יש צורך לבשל עוד קצת את הקונספט, עוד קצת לחשוב על התמונה הכוללת של המנות במסעדה הזו.
לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע, צילום: אלכס מורוזוב
וידאו, טריילר
