דיווח מהשטח

כן לא

מופע השקת אלבום בכורה לטריו "לא" – גיא שמי, ניר וקסמן וגיא לוי. שישי צהריים, 19.06.2015, מועדון האזור. נכח תיעד ומדווח – יובל אראל.

שמי, ווקסמן ולוי, לא. צילום: יובל אראל
שמי, ווקסמן ולוי, לא. צילום: יובל אראל

נפתרה התעלומה סביב השאלה מה עושים גיבורי גיטרה ודיסטורשן בזמנם הפנוי?! מסתבר כי הגיטריסטים שבדרך כלל הקהל רגיל לראות מעל במות מופעי רוק כסחניים ורועשים הם בעצם נשמות מעודנות ורגשניות, רחוקות מרחק רב מהתדמית הציבורית שלהם ככוכבי רוקנ'רול, אוכל למנות באצבעות ידי האחת כמה מהם, תמיר אביטל מלהקת המטאל פאנק "בצפר" שמתגלה כנפש רגישה בהרכב האמריקנה "OSOG", יותם בן חורין, הגיטריסט הפרוע מלהקת "USELLES ID" מופיע עם חומרים אישיים מעודנים ומלודיים בלוויית גיטרות אקוסטיות, לפני שנה גיליתי רוקר נוסף בעל שתי זהויות מוזיקליות, גיא שמי, האיש העומד מאחורי הגיטרה הרועשת בשלל הרכבי רוק מוטרפים דוגמת "MIDNIGHT PEACOCK", "MERCEDES BAND" "RED BAND" "אינפקציה" ואחרות, נחשף לפני קצת יותר משנה כמוזיקאי רגיש הכותב טקסטים מרתקים ומאתגרים המלווים בצלילי גיטרה אקוסטית וקונטרבס.

לא, טריו של מילים ללא פסיק ונקודה. צילום: יובל אראל.
לא, טריו של מילים ללא פסיק ונקודה. צילום: יובל אראל.

המפגש הראשון שלי עם הצד השני של גיא שמי התרחש בחורף 2014, עשיתי את דרכי לרחוב דר' ארליך ביפו, אל בית מזרח מערב, בית ערבי עתיק המהווה אכסניה לאירועי תרבות ומוסיקה אקלקטיים.  במקום נערך ערב במסגרת הליין "דו" – סדרת הופעות אינטימיות, והפעם התארחו הגיטריסט גיא שמי וההרכב "לא" הכולל את הקונטרבסיסט גיא לוי והווקליסט ניר ווקסמן אשר בצעו סדרת שירים המזכירים בסגנונם את ההרכב "קצת אחרת" שפעל כאן במאה שעברה, מוזיקה נינוחה, מעט פולק והרבה משחקי מילים, זה היה קצת מוזר ומאתגר לראות ולשמוע את גיא שמי המוכר כגיטריסט של מרסדס בנד ומידנייט פיקוקס הרעשניות יוצר מוזיקה רגועה, שקטה ונינוחה שכזו.

פרסומת

בצהרי יום שישי האחרון התקיים המפגש השני, כאשר גיא שמי, ניר ווקסמן וגיא לוי חגגו את השקת אלבום הבכורה של ההרכב, "לא", כשם הטריו. הכולל עשרה שירים שאת הטקסטים שלהם כתב והלחין גיא שמי במעין הגייה חצי סטלנית חצי נינוחה עד נירוונה, טקסטים המעלים תהיות, מחשבות לגבי הרעיונות שהתרוצצו בראשו בזמן שהחליט להעלות את המילים על הכתב במעין סוג של חשבון נפש אישי עם עצמו.

 

יום שישי, אחר הצהריים, לא לכאן ולא לשם, הקהל מתכנס במועדון האזור, הפעם המזגנים עושים את המוטל עליהם. קיץ בחוץ, נעים בפנים, הקהל הנו חתך מייצג של הסצנה, האנשים שהולכים עם גיא שמי בתחנות המוזיקה השונות, כן גם ניר ווקסמן וגיא לוי, מיוצגים בקהל, ג'רמי דואג לאווירה, כריות רביצה הם הגולדן רינג של האיוונט…

פרסומת

המופע מתחיל, השלישייה ישובה על הבמה במעין סוג של זחיחות דעת נינוחה, גיא שמי הוא המוקד, גיטרה אקוסטית היוצרת את המנגינה, טקסט מתגלגל מפיו שולח את הנרטיבים הבלתי נעצרים אלא באמצעות המלודיה למעלה ולמטה, מניחים סיפורים המבקשים לפצח את האינטלקטואל של הקהל, כל כך רחוק מהדיסטורשן המוכר ששמי משחרר בהופעות רוק, אדם אחר נחשף לפניך, ניר ווקסמן מגיש קול שני, במשקל תואם לשמי, הסאונד נשמע לאו פיי שכזה, מקבל את המילוי והקצב מהקונטרבס שמנהל מעין דו שיח עם מיתרי הגיטרה, בבחינת מי שולטת כאן במועדון, לא בכח, בחוכמה.

לא וכנרים, האזור. צילום: יובל אראל
לא וכנרים, האזור. צילום: יובל אראל

פעם ראשונה שאני רואה את גיא שמי עם גיטרה ואני לא דוחף אטמי אוזניים, קרן טננבאום ונועם חיימוביץ מצטרפים לטריו עם כינורות, מרככים עוד יותר, מעשירים ונותנים סוג של דרמה לשירים, נירוונת צהרי שישי אמרתי? זה לא פולק, זה מעבר לכך…אוונגרד מינימליסטי אקוסטי.

בקטנה – בדרך כלל אני נוהג לפרסם פוסטים על הופעות די מהר, הפעם לקחתי והתאמתי את הקצב למוזיקה, היום שחררו שלושת חברי לא את האלבום לבנדקמפ, זו סיבה טובה לצאת כעת, לאמר כן ללא…

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע

וידאו

 

 

 

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

תגובה אחת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

גם זה מעניין
Close
Back to top button
%d בלוגרים אהבו את זה: