מופע של ארט גרפונקל באצטדיון בלומפילד, רביעי, 10.06.2015, אורח – ג'ימס ארתור גרפונקל ג'וניור. נכח, חווה ומדווח – יובל אראל. הכתבה מתפרסמת גם ב"מגפון" מגזין ישראלי עצמאי.
לפני יומיים, במהלך מסיבת עיתונאים שהתקיימה במלון דן בנוכחות הזמר, השחקן והיוצר ארט גרפונקל לקראת המופע באצטדיון בלומפילד, ולאחר שדחה את כל השאלות אודות הקשר עם פול סימון, סיפר גרפונקל כי בנו, ג'ימס ארתור ג'וניור, בן 24, יטול חלק לצידו במופע. "אני מביא אותו עמי, כי הוא פשוט מצוין" אמר גרפונקל בן ה- 73 לכתבים הרבים.
אמש, מול רבבת צופים שמלאו את מתחם הדשא שכוסה במעטפת שחורה ואלפי כסאות, הוכיח ארט גרפונקל כי כל מילה שאמר היא אמת, יתרה מזאת, ג'ימס ארתור ג'וניור, לא ממש ילדון אלא גבר צעיר, מקריח (במכוון או כצו אופנה) יותר מאביב, לוקח את ארט גרפונקל, פול סימון ועוד כמה שמות שרק תניחו לי פה להרמה, בצעדים קלילים ומיתרי קול מצוינים, בתחילה בדואט עם אביו בשיר "Let It Be Me" המבוצע במקור בידי האחים אוורלי ולאחר מכן במופע סולו בשיר "Smile" המבוצע במקור בידי נאט קינג קול, מותיר אותי נרגש, כי אמנם הגעתי עד בלומפילד כדי לראות ולשמוע את ארט, ההוא מ"גשר על מים סוערים" ו"קולו של השקט" המגיעים היישר מפס קול נעורי וכבר מזמן הפכו לקאלט מיתולוגי בדברי ימי מוזיקת הפולק האמריקאית, אך הרגעים המעטים שארתור נכח על הבמה ופתח את קולו בשירה הבהירו לי מיד כי התפוח נפל ממש צמוד לעץ, או לחילופין המלפפונים למדו את הגנן ובכלל ארתור יותר טוב.
כן, זו הייתה ההפתעה של הערב, ערב שהחל עם קריאת תפילת "ומעלה ישועה ברחמים" מפי ארט גרפונקל שנכנס אל הבמה עם כיפה לראשו, רק כדי להזכיר לנו שארט בעצם יהודי כמונו, ארתור אהרן עירא גרפונקל…
המשכו של הערב עם "The Boxer" הלהיט הראשון ששחררו פול סימון וארט גרפונקל לקראת יציאתו של אלבומם המפורסם ולמעשה האחרון שהוקלט באולפן " Bridge over Troubled Water" השיר המוכר יותר בפי העם כ"ליי לה ליי…", האווירה שהייתה קצת מתוחה בתחילה בשל קטע התפילה, השתחררה והקהל קיבל באחת את מנת הפתיחה המוכרת לו, הרי בעצם רוב רובו של הקהל, בגילאי חמישים ומעלה, הגיע לכאן כדי ליטול חלק במעין כנס בוגרים כלשהו, לחזור לשעה לימי נעוריהם, גם אני חזרתי לימי נעורי, כאשר נזכרתי בימים ההם אי שם בתחילת שנות השבעים כשנחשפתי למוזיקת הרוק המקומית והעולמית, לעומת נער אחר משכונת הילדות שנטה יותר לפולק והמוזיקה העממית והשורשית של אמריקה, אליו היינו מגיעים כדי להאזין לג'ון באעז או בוב דילן, גם את סימון וגרפונקל הוא החזיק, כן, את האלבום ההוא עם הגשר, גם את האלבום "Sounds of Silence" שלמעשה הקדים את קודמו ויצא כבר בשנות השישים והיה אלבומם השני אך הראשון לפריצה לתודעה ברחבי העולם.
אולם הדרך לאותם להיטים הייתה רצופה במסלול מכשולים אשר כללו שלא כמקובל בבסיס צבאי כמה קטעי פרוזה ושירה פרי עטו, בהתחלה "סלחתי", בכל זאת, ארט גרפונקל, גיבור ילדות, אך מיד נזכרתי בדבריו של אחד ממכרי מספר ימים קודם לכן, אותו מכר סיפר לי שהוא נטל חלק בין ההמונים שזכו לצפות בקונצרט המיתולוגי בסנטרל פארק בניו יו יורק אי שם בשנת 1981 כשארט גרפונקל עמד לצידו של פול סימון ובהמשך הסביר מדוע הוא לא מתכוון להגיע כי "לא הורסים חוויות נעורים אחרי כמה עשורים…"
הקטע הזה של הקראת קטעי שירים מתוך דפים הזכירה לי את ערבי "ערס פואטיקה" אך בלי המחאה המזרחית כנגד הממסד האשכנזי המדכא כהגדרת משוררי הז'אנר\סצנה, אמנם כאן בבלומפילד הקהל ברוב רובו הוא בן העדה הלבנה, המקורבת לממסד או חלק ממנו (הי, קלטתי כמה בכירים במערכת המשפט ונשותיהם ישובים לא רחוק ממקום מושבי, למשל…) אבל בינינו, מה לי ולכל הקהל הזה היציאה האוטוביוגרפית של מר גרפונקל, נכון שנעים לשמוע את קולו באוזן, קול מעודן המתמזג לא רע עם האוויר הנעים כאן מעל כר הדשא (המכוסה באריג ענקי) אבל לא בשביל זה הגעתי, אני ועוד רבבה שלמה, רוצים שירים, אפילו פשוטים כמאמר האדון ש. גרוניך.
גרפונקל הלך במהלך חייו על קריירה נוספת מעבר למוזיקה, שיחק בסרטים, הראשונים מתוכם הם למעשה הכי מפורסמים בהם זכה ליטול חלק – "מלכוד 22" ו"תאוות הבשרים", יתכן שמכאן הכל נובע, המחלה הזו של המשחק המשיכה לדבוק בו והוא הגשימה בפני קהל הרבבה באצטדיון בלומפילד כאשר בין השירים שיבץ קריאת פואמות, אשר לחלק גדול מהקהל לא היו ממש במקום, במיוחד כשאתה מצפה למופע מוזיקלי עם להיטי נעוריך…
אבל כאשר חזר לבצע שירים, גם שלו, גם מימי הצמד עם סימון, באוויר הצונן של האצטדיון היפואי, הוא הזכיר לכולם שאמנם הוא בן 73 כבר, ואמנם היו לו מספר שנים במהלכן התנזר משירה בשל מחלה בגרונו, אך עדיין נותר שמץ מהיכולות הוורבליות, אם כי היו פה ושם מעידות שאפילו אוטו טיון לא היה מתקן, הגיל, מיתרי הקול, עייפות החומר…
גם הקטע שלו עם פול, סימון כמובן, מדובר במשהו לא רצוני, הקריירה שלהם לא הייתה באמת ארוכה כצמד, רגעי השיא שלה היו אי שם במאה שעברה ודרכיהם נפרדו מן זמן, אך הדמות הזו דבוקה לו כמו צל בגבו, גם במסיבת העיתונאים יומיים קודם לכן, הן הכתבים לא הרפו ואף הוא בעצמו לא התחמק מאזכורים, דחילאק ארט, שחרר, סימון היה כאן לפני ארבע שנים, אנחנו מבינים שלא נראה אתכם יחד…
ציינתי כבר קודם לכן מה היה מבחינתי אחד משיאי המופע, כן, ג'יימס ארתור גרפונקל הצעיר, אך היו נקודות שיא נוספות, לפחות עבור הקהל שרק ישב וחיכה להן, הן הגיעו ממש בחלקו האחרון של המופע, ממש שעה לקראת חצות, שני הלהיטים הכי גדולים של הצמד שכבר לא יחזור ויתאחד כי המרחק המנטלי והאישי ביניהם הולך וגדל כל הזמן, השיר "Sounds of Silence" מגיע כחלק מההדרן הראשון וסוחף את הקהל המתחיל בזמזום חרישי מבויש מה וגובר לשירה בציבור עצומה, כך גם הקטע האחרון עם השיר " Bridge over Troubled Water" שחתם את המופע ובעוד צליליו האחרונים נדמו, נדלקו האורות על הבמה לעבר הקהל כשארט משחרר תפילה יהודית על הרגע שחווה כאן בארץ חמדת אבות, כמה טוב שבעולם האכזר הזה יש לנו כוכבים אמתיים בני עמנו, שמסכימים להגיע לכאן, אמנם בסתיו החיים, ואמנם לא ממש בשיאם, אך מגיעים, תודה לך מר גרפונקל ששרת לנו כאן ביפו.
בקטנה א' – נותר טעם של עוד, טעם של משהו שלא מוצה עד תום, כי חסרו לי ולקהל שורה ארוכה של להיטים, כמו ססיליה, גברת רובינסון ועוד, אבל היי, זהו מופע של ארט, לא של פול וארט…
בקטנה ב' – אמנם בדרך כלל אני משתדל להימנע מכך אך מגיעה כאן במפורש תודה אמתית למפיק אודי אפלבאום שאפשר לי להגיע למופע המלא ככתב, כי מעבר לעבודה השוטפת הוא בנאדם, וכמו שהגדירו קולגה – אודי הוא מענטש.
וידאו
[…] – המופע של ארט גרפונקל באצטדיון […]