כל הדיווחים בצל המלחמה מרוכזים במדור החדשות

סיקור הופעות

מפגשים עם האלמנט השביעי…

מופע להקת וובן האנד – Woven Hand , מועדון בארבי, חמישי, 30.04.2015, חימום – דני דורצ'ין. נכח, נדהם ומדווח – יובל אראל.

דיויד יוג'ין אדוארדס, מוהיקני של רוקנ'רול. צילום
דיויד יוג'ין אדוארדס, מוהיקני של רוקנ'רול. צילום": יובל אראל

עפו לי המחשבות בראש, בני ישראל הקדמונים סובבים במעגלים את פסלו של עגל הזהב, השריף ווילקוקס מרוזוול עוצר את הניידת ויוצא החוצה לבחון את כלי הרכב המוזר המעלה עשן, צ'ינגצ'גוק ומונקאס יוצאים מבעד ליער שכיסה את שטחה של ניו יורק לפני מאתים וחמישים שנה ופוגשים את הקהל הכי ווירדי במועדון בארבי.

וובן האנד, להקתו של דיויד יוג'ין אדוארדס, היא תוצר נעורים בלתי שגרתיים של מוזיקאי המשלב באותה נשימה רוק אלטרנטיבי, מוזיקה סמי תעשייתית, נויז, פולק, קאנטרי, Pאנק, מוזיקה גותית ואלמנטים אינדיאנים אל תוך חוויה רועשת המדביקה אותך למקום עמידתך.

אדוארדס, הקול של וובן הנד. צילום: יובל אראל
אדוארדס, הקול של וובן הנד. צילום: יובל אראל

כן, ווירדי ככל שזה נשמע, עוד יותר ווירדי זה בפועל, אדוארדס מחזיק במתקן המזכיר סטנד לרובים שנלקח מבסיס טירונים האוחז סט גיטרות וכלי מיתר מרשים ביותר, שיערו הבהיר יחד עם מגבעת המטיפים מהמאה התשע עשרה מכסים חלקית פניו, מותירים רק לתליון צלב ענקי לנצנץ על צווארו, את השירה שלו הוא מעטר בתנועות חצי אפלפטיות בידו הימנית, משלב חצי סיבובי ראש משמע הוא מעין טוטם אלקטרוני המוצב בפני הקהל, הטקסטים שלו די קודרים, מעין תמהיל של דברי אלוהים או לפחות מטיף מלא זעם לצד אפוקליפטיות מודרנית, הוא חזק, בועט לך במעיים בעוד עתה מרותק לרצפת העץ עם הלמות הקצב, אטמי אוזניים לא מסייעים במפגש הזה, הגוף שלך מבקש לקום ולהימלט אל מקום יותר רגוע ונינוח אך בתוך תוכך אתה מתמכר לטראנס הזה שדופק לך את כל המחלקה הפנימית בגוף ובגולגולת.

וובן הנד, אזור 51 בבארבי. צילום: יובל אראל
וובן הנד, אזור 51 בבארבי. צילום: יובל אראל

חבריו של אדורדס להרכב לא פריירים, הגיטריסט שלו, צ'אק פרנץ, לובש חולצת טריקו של שעלת נפוצה, כשחזרתי הביתה מאוחר יותר פשפשתי בארון לוודא שהוא לא לקח את זו שלי, הוא לא. את הפתיח של הערב מגיש צ'אק עם תוף טמבורין ענקי, מנסה לשוות לרגע חיבור מדומה בין אינדיאני הוזה לבין רקדנית בטן ימתיכונית, לצידו ניל קינר, חתיכת היפסטר אמיתי עם זקן אופנתי המהווה מושא לקנאה לכל העבדקנים בין אלנבי 94 לגדוד העברי 5, אוחז בגיטרת הבס ובעוד שניה נופל על הקהל כשהוא לא נדבק למגברים שלו, מאחור, המתופף אדום הפנים אורדי גאריסון לא מפסיק לדחוס לי את הרקמות הרכות בגוף לימין ולשמאל עם מערכת התופים שלו, אני רק מצפה שסקיי ווקר יפציע מעל פיגומי התאורה ויושיע את הקהל באולם, אך זה לא קורה, רובו של הקהל שקוע במעין טראנס מנטלי גופני חזק ביותר, היחידים שלא באמת נעים עם הקצב הם הספקנים, אלו שאינם הולכים שבי אחר המכשף צהוב השיער שעל הבמה, אני במובן הזה אפיקורס מושלם המבקש להיחלץ מהטלטלה.

טוב ששתיתי בירה לפני המופע, ריככתי את הנוגדנים במח עד לרמה המאפשרת לנסות ולהבין את מה שהתרחש אמש במועדון בארבי, כשהתעוררתי בבוקר שאחרי בדקתי שאין חבלות בגופי, אך אחרי רגעים ספורים כבר שכחתי הכל, טוב, חוץ מהויברציות מרטיטות השלד שבי. זה היה חזק, המופע.

ליין אפ: In the Temple, Hiss, Closer, Maize, Masonic Youth , King O King , El-bow , Corsicana Clip  , King David, The Refractory , Obdurate Obscura , Long Horn ,Field of Hedon

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע

 

 

 

 

וידאו

 

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

גם זה מעניין
Close
Back to top button
%d