כמה אנשים אתם מכירים שחוגגים 79 על בימת רוק
כמה אנשים או נשים אתם.ן מכירים.ות שחוגגים את יום הולדתם ה־79 מעל בימת מועדון הופעות. ולא, אני לא מתכוון ל־יהורם גאון. אמש עלה זאב טנא לבמה של לבונטין 7 וציין עוד שנה במסלול החיים החריג שלו. לא מופע פרידה ולא ערב נוסטלגיה מהונדס. עוד תחנה טבעית בדרך של יוצר עצמאי ועקשן.
המרתף התמלא חברים ושירים
המרתף בדרומה של תל אביב התמלא חברים, מוזיקאים וקהל נאמן. במשך יותר משעה טנא הקריא פואמות אישיות ועצמאיות על החיים. בין הטקסטים הוא שילב ביצועים חיים לכמה משיריו האלמותיים. אלו לא רק שירים שמעוררים זיכרון. אצל טנא גם מנגינה פשוטה לכאורה נושאת כאב אמיתי. הקול המחוספס שלו כמעט מדבר את המילים. דווקא שם מסתתר הכוח הגדול שלו.
השירים שלו לא מחפשים קונצנזוס. הם לא נועדו ללטף את המאזין. טנא כותב מחאה אמיתית. לא סיסמאות ולא פוזה. מחאה שנולדת מתוך חיים שלמים של התבוננות, כעס ואהבה למקום הזה.
לצד הנגנים שעל הבמה מצאנו גם את נכדו אסא טנא שהפליא לשיר עם הסבא את אחד השירים היותר מחאתיים שלו – נשק ארוך", זאב טנא מתבונן במציאות הישראלית שאחרי 7 באוקטובר דרך הדימוי של הנשק שהפך לחלק מהנוף היומיומי. מאחורי התיאור הפשוט לכאורה מסתתר מבט ביקורתי על פחד, גבריות, כוח והחיים במדינה שמתרגלת לחיות בדריכות מתמדת. טנא לא מטיף ולא צועק סיסמאות. הוא זורק תמונות קטנות מהרחוב הישראלי ונותן להן להצטבר לכדי תחושת מחנק ועייפות. דווקא ההגשה המחוספסת והכמעט מדוברת שלו הופכת את המחאה בשיר לחזקה ואמיתית יותר. החיבור עם הנכד המאוד צעיר הופך את השיר למוזר עוד יותר…
גם האורחת המאוד חשובה שלו, זמרת האופרה טל גנור, מי שנטלה חלק בהקלטות האלבום האחרון של טנא – "ז' באוקטובר" בשיר "כמו בסרט" הצטרפה אליו לבמה אך אנחנו קלטנו את הביצוע המשותף לשיר "טיפות בזרם" מתוך אלבומו השני "חתול שחור" משנת 1989..
האיש מהנקניקיות שכתב פסקול אחר
טנא נולד בפולין בשם זיגמונד טננבאום להורים ניצולי שואה. הוא עלה לישראל בילדותו וסחב איתו תחושת זרות מתמדת. המטען הזה נכנס עמוק אל תוך השירים שלו. בניגוד לדימוי המוכר של מוזיקאי תל אביבי, טנא חי רוב השנים רחוק מהזרקורים. הוא למד טכנולוגיית מזון ועבד בתחום הבשר והמזון. בהמשך נקשר גם לדוכני הנקניקיות "פרנק". החיבור הזה הפך לחלק מהמיתולוגיה סביבו.
ביום הוא עסק בבשר, תבלינים ופסי ייצור. בלילה הוא כתב שירים על ישראל עייפה ועל אנשים שקופים. דווקא המרחק מהמיינסטרים שמר עליו חופשי.
שפה שלא דומה לאף אחד אחר
כשרונו הגדול של טנא טמון ביכולת להפוך מחשבות ושברי מציאות לשירים. הוא לוקח עמדות, זיכרונות ורגעים קטנים והופך אותם לפזמונים חדים. השפה שלו עשירה, אך נשמעת טבעית לגמרי. עוד בשנות השבעים כתב את "איפה טעינו" שביצע אושיק לוי אחרי מלחמת יום הכיפורים. בהמשך כתב עם גדעון כפן את "ילד השדה". השיר הפך לקלאסיקה ישראלית.
למרות זאת, טנא עצמו נשאר תמיד מעט בצד. הוא לא רדף אחרי רדיו ולא חיפש הצלחה מהירה. עם השנים נוצר סביבו מעמד של אמן של אמנים. מוזיקאים ויוצרים רבים ראו בו קול נדיר של יושר וחוסר פשרות.
גם בגיל 79 הוא ממשיך ללכת נגד הזרם. עם גיטרה, קול מחוספס וסיפור חיים חד פעמי.
ולתכנית האמנותית…
