מוניקה עדיין לוהטת

מופע לציון עשרים שנה לאלבום הבכורה של להקת מוניקה סקס "פצעים ונשיקות" בהפקתו של ירמי קפלן, חימום – קרח תשע, שישי, 30.01.2015, מועדון בארבי. נכח תיעד ומדווח – יובל אראל.

רובו של הקהל שמילא בליל שישי את חלל מועדון בארבי בתל אביב היה עדיין בבית הספר היסודי כאשר חברי להקת מוניקה סקס השיקו את אלבומם הראשון בשנת 1995 – "פצעים ונשיקות" כשלוש שנים לאחר הקמת ההרכב, אלבום שהצליח בגדול, במיוחד בזכות סדרת הטלויזיה "פלורנטין" ששיר הנושא שלה נלקח מתוך האלבום "מכה אפורה", שירים נוספים שנכללו בו זכו אף הם להצלחה רבה, במיוחד "על הרצפה" ו"כל החבר'ה", שנכתב בעקבות פרשת אונס קבוצתי בקיבוץ בצפון הארץ שעוררה הדים רבים בתקשורת.

מוניקה סקס כלהקה התפרקה לאחר כשנה וחזרה כעוף החול כמה שנים מאוחר יותר והספיקה להקליט ולהשיק עוד ארבעה אלבומי אולפן, האחרון שביניהם – "מקצועות חופשיים", יצא לאור לפני פחות משנה בחגיגה מוזיקלית כאן בבארבי.

עשרים שנה הם פרק זמן ותקופה שאינם הולכים ברגל, הילדים דאז התבגרו, הצעירים מפעם כבר נזרקה שיבה בשערות ראשם ואילו הצעירות כבר אימהות לילדים, אך אמש, במהלך המופע נדמתה הרחבה הקדמית של מועדון בארבי למעין מסיבת בית הספר, עמוסה לעייפה בבני נוער וצעירות שגדלו במוקדם או במאוחר על שירי האלבום שהפכו כבר להמנונים וסמל לרוק הישראלי המקומי של שנות התשעים. או כפי שאמר יהלי סובול בעצמו – הקהל נשאר בגיל 21, רק אנחנו בני 41…

הערב נפתח עם "כיתה ד' אמיתית" כאשר נעם רותם וחברי להקת קרח תשע שאף הם חזרו לאחרונה לפעול ביחד בצעו סדרה משיריהם המוכרים ולקחו את הקהל בחזרה לימים ההם.

קצת אחרי השעה אחת עשרה בלילה עלו פיטר רוט, שחר אבן צור, ספי אפרתי ויהלי סובול על הבמה באולם המועדון והגישו בזה אחר זה את שלושה עשר שירי האלבום כאילו ולא חלפו שני עשורים מיום השקתו. כאילו וחזרנו לשנת 1995, אז כשהנהיג את המדינה האיש ההוא והפיח בנו תקווה שנקטעה בירייה אחת, אז כש"פצעים ונשיקות" נולד וקבע מסמרות של תובנה איך ליצור אלבום שמשקיף מעל כל אלבומי התקופה, רוק ישראלי אמיתי ונכון.

עם השיר "מכה אפורה" הפותח את האלבום, אחד הלהיטים הגדולים של מוניקה, תכלס, סוג של פתיחה שאגדיר כחזק מאוד ולאחר מכן עוד יותר חזק, רצו יהלי סובול, פיטר רוט, ספי אפרתי ושחר אבן צור המחוזקים לפרקים בצ'לנית הדס קליינמן והקלידן אופיר קנר עם שירי האלבום אחד אחרי השני ממש על פי סדר ההשמעה באלבום עצמו, האמת, ככה חוגגים לאלבום, כשהופכים אותו מתקליט או דיסק למופע חי, בועט ומלא חיים.

ירמי קפלן, הילד הלא מתבגר (למרות השיבה שמבצבצת בין תלתליו האדמוניים) לקח על עצמו אז, לפני עשרים שנה, את תפקיד המפיק המוזיקלי, הערב הוא נכח במופע, לא נוכחות של משקיף על היצירה שהיה שותף לה אלא כמי שהיא זורמת ופועמת בעורקיו, כאשר עלה לבמה ולקח את תפקיד הזמר בשיר השמיני באלבום "עיניים טובות", הגיש את כל כולו, איש קופץ, מדלג ומרקד ללא רגע מנוחה, האמת שירמי הוא סוג של יד חמישית בשולחן הקלפים של מוניקה, הם כולן קורצו באותו מטבח יחד עם גיבורים אחרים מהימים ההם כחמי רודנר מאיפה הילד (שחגגו כאן לפני שנה יחד עם מוניקה את חברותם הממושכת)  וערן צור מכרמלה גרוס ווגנר, הלהקות שעשו את שנות התשעים לתקופת הפריחה של הרוק הישראלי, גדלות בצילה של משינה המיתולוגית ויוצרות סצנה חייה ובועטת המניחה סגנון חדש לצעירי הימים ההם ותכלס, עד הזמן הזה.

לאחר סיום ביצוע שירי האלבום המלא, לקחו חברי מוניקה סקס את המופע לחגיגה עוד יותר שמחה עם ביצועים לשרשרת להיטים מכל חמשת אלבומיהם תוך שהם יוצקים את הגיג הקבוע עם שחר אבן צור הנוטש את עמדת התופים עם פיטר רוט, מסיר את חולצתו וניצב בקדמת הבמה בביצוע שיר הנושא מאלבום הסולו המוצלח שלו – "עירומים", הפעם לא נרשמה קפיצה אל הקהל או ישיבה על שולי הבמה לצד המעריצות (חבל…), גם המפיק המוזיקלי מקבל כעת את פרוסת העוגה המוזיקלית שלו כאשר הוא מוזמן בחזרה לבמה כדי להגיש במלא קפיציותו הבלתי פוסקת (כולל ישיבה על שרפרף בר) את אחד השירים הכי מזוהים עם הדמות הבימתית שהוא יצר, האיש המשתולל והפרוע – "הדפוק הזה", גם ברגעים אלו ציפיתי אך טיפה התאכזבתי כשירמי לא השליך עצמו מעל הקהל לקראוד סרפינג קצרצר והסתפק בירידה משוליה הצדדים של הבמה לעבר הקהל שהצטופף מעל המרפסת של הקולטורה, אולי העניין קשור לפציעה שחווה לפני מספר חודשים והילד המתפרע שמר על קו גבול מסויים…

אחרי יותר משעתיים (!) של חגיגה מוזיקלית לוקחים חברי מוניקה סקס שירדו מהבמה לרגעים ספורים וטעונים במתח המתפרץ מהקהל לאווירה המחשמלת באולם, את העניין ברצינות ומקנחים לבסוף עם להיט נוסף, השיר הפותח את אלבומם השלישי "חיות מחמד" משנת 2003 – "שנים חסומות" ונותנים לקהל את ההזדמנות לריקוד והשירה בציבור האחרונים לערב הזה.

גם מקום הקמיע של מוניקה סקס – יואל ממן, הבחור שעומד ערב ערב מאחורי דוכני המרצ'נדייז והאלבומים כמעט בכל מופע חם בעיר ובכלל לא נעדר, חמוש בקפוצ'ון המיתולוגי המככב מעל עטיפת האלבום שגרסאותיו התפורות מחדש כעת הועמדו למכירה הערב כי שואו ביז זה גם עסק, עלה ורקד עם חברי ההרכב את הרגעים האחרונים.

בקטנה – בשבוע החולף עמדתי באותו מקום ובאותן שעות באירוע דומה, מקביל, חגיגות עשרים שנה לאלבומו החשוב של עמיר לב, כן, יש כבר נוהג, נוהל, קטע שכזה, מוזיקאים משמרים את ההצלחה המיתולוגית של הימים ההם ומחזירים את העניין, יובל, חצי יובל, עשור, עשוריים, אולי זה קשור לענייני עסקים שמאחורי הקלעים, אולי זה קשור לצימאון מוזיקלי של הקהל והתעשייה גם יחד, אך השורה התחתונה והחשובה באמת – היו ימים טובים אז, לפני עשרים שנה, כל כך קשה לנתק את האסוציאציות הפוליטיות מהמנגינות, האם אנו עומדים כעת בפני סיכוי אמיתי לנסות ולחזור לטוב ההוא, לתקוות? ואולי כמו שאמר פעם בחור בשם יובל – אז למה לי פוליטיקה עכשיו, כי אולי המוזיקה והתקווה הם עניין משולב.

ליין אפ: מכה אפורה, סאן חוזה, עוד פעם, אחר כך, כל החבר'ה, 180, פצעים ונשיקות, עיניים טובות (עם ירמי קפלן), אני יודע, הר של בייגלך, פרפר, על הרצפה, רקוויאם לבלונדינית, מדריד, איש קש, רמקולים, מספיק בן אדם, כמה את צודקת (עם ירמי קפלן), הדפוק הזה (עם ירמי קפלן), הכל במקום, עירומים, גשם חזק, מנגינה, הדרן: חאקי, שנים חסומות.

לחצו  לצפייה בגלריית תמונות מהמופע – צילום יובל ושילי אראל.

וידאו