פס קול שבועי

אהבה אמיתית ואיבוד אמון יוצאים לדרך החדשה

כמה הזדמנויות היו לכם לשמוע, לראות ובכלל לשוחח עם אם ובנה, היוצרים מוסיקה ביחד ולחוד, יוצאים לדרכים חדשות, במקביל ובנפרד, אז בואו תקראו קצת על משפחה שכזו – הדרה לוין ארדי ובנה אדם ג'ימס לוין ארדי, בדרך מוסיקלית חדשה.

הדרה לוין ארדי, מועדון הרוק הישראלי. צילום: יובל אראל
הדרה לוין ארדי, מועדון הרוק הישראלי. צילום: יובל אראל

בדרך חדשה – הדרה לוין ארדי

הדרה לוין ארדי, במאית קולנוע, ילידת ירושלים, החלה בקריירה מוסיקלית בתחילת המאה ולאחר יותר מעשרה אלבומים ועשרות הופעות ברחבי העולם החליטה ליטול את גורלה בידיה ולצאת לדרך עצמאית לחלוטין. עקב, שוחח ומספר – יובל אראל.

פרסומת

הדרה, בוגרת מצטיינת של אוניברסיטת ניו יורק (NYU) בקולנוע וטלוויזיה. אחרי שבע שנים בניו יורק וסרט באורך מלא ראשון שביימה בגיל 24, חזרה לירושלים, ביימה סרטים דוקומנטריים, הוציאה ספר שירה ופתחה בשנת 2000 בקריירה מוסיקלית ללא כל השכלה רלוונטית או ניסיון קודם, קצרה שבחים וביקורות נלהבות, נטלה חלק בפסטיבלים יוקרתיים באירופה והעמיסה את מדף התקליטים בביתה ביותר מעשרה אלבומים שהקליטה.

המפגש הראשון שלי עם הדרה כמוסיקאית היה בדצמבר 2006, במסגרת פסטיבל שהופק בידי "מועדון הרוק הישראלי" בצוותא המוקדש כמחווה למוסיקאים מפסטיבל וודסטוק, הדרה עלתה אז לבמה, מלווה את עצמה באורגן החשמלי ושרה את שירי הנשמה של הזמרת המנוחה ג'אניס ג'ופלין.

התרשמתי מאוד מהיכולות הווקליות, העומק ואיכות השירה, סימנתי לי באחד מתאי המח את שמה של הדרה ועקבתי מהצד אחר הקריירה המוסיקלית, שלוותה גם בכתיבת שירה ופרוזה. לאחרונה נתקלתי בה בערב של הלייבל "היי פידליטי" שחגג את השקת האלבום המאתיים ב"טוניק".

פרסומת

לאחרונה נתקלתי בסינגל חדש שהשיקה בשם True Love, בד בבד עם האזנה לו צדה עיני כתבה של עמי פרידמן ב"ז'ורנל מעריב" על  פרידתה מחברת התקליטים ויציאה לדרך עצמאית לחלוטין, החלטתי ליצור עם הדרה קשר ולבדוק מה מתרחש…

נער באוויר, ציור: הדרה לוין ארדי, למכירה
נער באוויר, ציור: הדרה לוין ארדי, למכירה

הדרה סיפרה לי כי אכן היא יוצאת לדרך חדשה. נפרדה מחברת התקליטים שלה, אחרי עשרה אלבומים. "אני מתחילה מחדש, באופן עצמאי. הצטברו לי כמאתיים שירים חדשים, שממשיכים להיערם מידי יום, ואני מבררת את דרכי הלאה. כלומר, אני עובדת בו זמנית על כמה פרויקטים שונים, שחלקם יצאו אולי באלבומים, וחלקם יצאו רק באלבומי רשת, וחלקם יימכרו רק בהופעות. בחיפושי אחר סאונד חדש שלי, גיליתי את הבן שלי, כמפיק. בעודו משלים אלבום בכורה משלו, ניסינו להפיק כמה שירים שלי, וראיתי כי טוב. לכם, את רוב האלבום הבא הוא יפיק. אך לא את כולו".

לדברי הדרה היא לא חושבת עוד על אלבום במובן המסורתי, מאחר שלא נראה לה נכון היום להתייחס ליצירה המוסיקאלית רק דרך אלבומים, בעיקר בעידן המאפשר עוד כל כך הרבה אפשרויות ליצור. "מאחר שאני חופשייה לחלוטין עכשיו, החלטתי להתנסות בכל מיני דרכים של הוצאה לאור של היצירות. אני משחררת שיר שיר. כל שיר שאפיק, אם יהיה טוב בעיני, יצא לרדיו, לרשת, ליוטיוב, למכירה, בארץ ובעולם. וכל טראק יתווסף תחת כותרת האלבום המתאים לו, עד שיושלם האלבום. בינתיים אפשר לראות את הניצנים של המחשבה הזאת בבאנדקאמפ שלי".

True Love
True Love

שלוש שנים חלפו מאז הוציאה הדרה את אלבומה האחרון, דבר מאוד לא אופייני למי שהתרגלה להוציא שני אלבומים בשנה, במהלך עשור של עשייה מוסיקאלית אינטנסיבית ואמיצה. בשלוש שנים אילו הספיקה הדרה להופיע בלי הפסקה, לכתוב כמאתיים שירים חדשים, לתחזק בלוג, לצייר, ליצור וידיאו קליפים, למכור ציורים ולכתוב במסגרת כמה  פרויקטים  – "השיר על סייד קשוע", "עיתונים של יום שישי", "קהלת, המלך שידע הכול"

לדברי הדרה היא הגיעה לרוויה מסוימת, שינתה כיוון ודרך והחלה את הכל בדף חלק וחדש "כבר כמה שנים אני חשה את הרוויה מעידן האלבומים, ושבא לי משהו חדש. אחרי עשרה אלבומים, וכמה מאות שירים, הייתי חייבת לאתחל מערכות. העולם התמלא שירים. התמלא סינגלים. התמלא כישרונות. הכול הפך נגיש מדיי, נפלא מדיי. הייתי חייבת לברר את המקום שלי מחדש, בתוך כל השפע הרעשני הזה. לעיתים הרגשתי שהקלות הבלתי נסבלת של יצירת טראקים הורגת את השירים, וההתעסקות היתרה בתוכנת ההקלטה, בבניית הסאונדים, הורגת גם את כותב השירים. מרוב תחכום ומערכות, המוח מוצף ונסתם, והרגש נשחק. התגעגעתי למשהו צלול, ראשוני, מרגש, בסיסי. בעודי מחפשת אחר הדבר הזה, צמח לו באמצע הבית יוצר מדהים, ומפיק רגיש, גאון של ממש, שהוא במקרה גם הבן שלי, שהצליח לרקוח בעדינות על, בול מה שחיפשתי, והוציא ממני את הצוף".

הדרה מצאה דרך לא שגרתית אך יחד עם זאת מותאמת להוויה העכשווית, ופרסמה את דברה בלשון הזו:

כל כך הרבה בנות חכמות מסתובבות היום בתל אביב, שזה נהיה ממש מסוכן ככה. יכולות היו להיות משוררות ממש. יודעות לנגן על פסנתר וגיטרה ובס ותופים. צ'לו זה קלאסי. עכשיו גם בנים פותחים רגליים ככה. ויש להם רגישות שאומרים שפעם לא הייתה להם. לבנים. עכשיו כולם רגישים, ואם ממש מרגישים, אפשר לשמוע אותם נעים באי נוחות סביב הרגישות הזאת, שקלקלה לבנים את התורה מסיני, שעכשיו אינם יודעים מה עליהם לעשות,ומה מותר לחמוד, ובאיזו מידה, ואם נניח בחור מתחיל עם בחורה, איך בדיוק הוא אמור לעשות את זה, שלא יאמרו שהוא מטריד במעשים מגונים, כי מילים קשות כאונס, וכל המשפט הבינלאומי הזה נעשה מסובך מדיי, כי יש שטחים שהוא חל עליהם, ויש שטחים שאין החוק הבינלאומי חל עליהם, אז שיחליטו כבר אם לסַפֵח או לצבוא צבא, כי אי אפשר ככה כל החיים, זה מעייף, כיבוש זה מעייף, ועכשיו הבנים רוצים לבכות, והבנות רוצות להציץ לבנים, ורק מלחמה תציל אותם, אז מחרחרים אותה כל הזמן, והכי טוב שזה נשאר בטלביזיה, החרחור, כי אחר כך מכבים והולכים לישון, אבל מי מכבה היום טלביזיה. בכלל, טלביזיה. מי  אומר היום טלביזיה. תגיד מסך אל-אס-די, למרות שהיום רואים הכול באפליקציה.  וגם אתה יכול. כל אחד יכול.

תקליט את האודישן שלך ותשלח, מי יודע, אולי גם אתה תזכה. אחד מי יודע. אחד אלוהינו שבשמיים ובארץ, ובכל מקום, מהוליווד עד אולפני הרצליה. ואפילו בפריפריה. מילה יפה, פריפריה. פריפריאלי. פריפרי. אבל כל עוד אין תחבורה ציבורית יעילה, זה לא שווה כל זה. כך כותבים כשמפחדים להגיד את מה שבאמת רוצים להגיד. אבל אני אמשיך לפחד, עד שמישהו יציל אותי כבר. ממערכת השמש, ומערכת המשפט, ומערכת העיתון, ומערכת השלטון, הסמויה והגלויה. לא, לא ראיתי עדיין את הסמויה. כולם מדברים, אבל לא ראיתי. לא הספקתי.

כל היום הייתי בפייסבוק, ולא הספקתי לראות הסמויה, והדבר שהכי מעסיק אותי עכשיו, זה איך אני עושה כסף. הנה כמה נתוני פתיחה: בת 48, דור שמיני לישוב הישן והעני בארץ ישראל, לא שייכת, לא יודעת למה כתבתי ארץ ישראל, ולמה זה קשור לדור השמיני, אבל עובדה שציינתי, צריך להתחיל במשהו. גם לא שייכת זה משהו. מה יש לי להציע? מילים ולחנים, זכויות יוצרים, אובייקטיביות מינית.

 להורדה בתשלום סמלי, מי קונה? אז להאזנה בלבד, מי רוצה? אז להורדה חינם. מסרתי את נפשי להורדה חינם. מי לא קיבל?

ייתכן וחלק מהרעיונות כבר צצו בשיר שכתבה " עבדות עברית במאה העשרים ואחת"  והתפרסם באתר "בית לספרות, שירה, היסטוריה ותרבות"

מאחור סערה, מלפנים הכול בסדר | מאחורי השירים ממש מלחמה, ובחזית אני ממשיכה להעמיד פנים וחשק | בעד ונגד | מוחאת נגד עצמי, שלא להֵרָאות יותר מדיי בעדי | נלחמת לראווה | מלחמות קטנות, מחאות פורטא | צוחקת עם ג'ון סטיוארט, כאילו באמת כל העולם במה | משתפת פעולה עם הדבר הנכון, ועם המרד הבא | אומרת מה שאסור לכאורה | אבל לא מגלה את הדבר הבאמת הנורא | אני עבד נרצע, מבחוץ ומבפנים | מעמידה פנים נוראות של שמחות קטנות | ומחאות עוד יותר קטנות | איכס, בא לי להקיא | אבל האמת היא שאני מנסה לנקות את השולחן | לסדר את החיים. לנצח את הרעים | לשרוד עם החוק, לצאת מעבדות לחרות, ועוד נפלאות וניסים.

כן אפשר לאמר שהדרה עשתה אתחול מחדש לחייה, מחשבותיה, תשוקותיה האמנותיות ויצאה לדרך חדשה, דרך של אהבת אמת.

אז לא נותר אלא להמתין להשלמת ההתהוות של האלבום החדש. בינתיים לדרומיים מביניכם, היא מופיעה ביום רביעי, 14.03.2012 בעשן הזמן בבאר שבע.

המלך קהלת, החכם באדם

לחצו להאזנה לאלבומים הישנים

http://hadaralevin-areddy.bandcamp.com/

אדם ג'יימס לוין-ארדי – מאבד אמון

רגע. לא להתבלבל. זהו שיר ראשון מתוך אלבום הבכורה של אדם ג'יימס לוין ארדי (23), ואכן, שרה אותו הדרה לוין-ארדי, שהיא במקרה גם אמא שלו…

מספר אדם – "יש לה תמהיל יחודי של צרחות, טרוף, שבר, רגישות והומור ששובים את הלב בהופעות, אבל מפוספסים באולפנים, וניסיתי לתפוס את הכוח הזה שלה", ואכן, אדם התעקש שהדרה תשיר כמו שהיא יודעת. כמו שאחרים לא העזו לגעת. ניכר כי יש בין השניים חיבור אישי ואמנותי נדיר. אבל אפשר לשער שזה לא פשוט.

השיר עצמו מצייר בעדינות וברגישות, תמונה קטנה של מפגש מקרי, ברחוב, עם דרמה פנימית, כמעט קולנועית, בין שניים. חוֹם מתוק, ואירוניה קלה, מתריסים זה בזה, שורה נגד שורה. שני זרים, אינטימיות רגעית, כאוס זמני, ואי התאמה מובהקת.

Losing Trust
Losing Trust

My friends are all away, there's no one watching, like a foreign film at noon/ Your shoulder shuddered white, we're both in danger, it's up to us to make it right/ You tried to look all cold and mean/ with lonely eyes and stupid grin / but really you're as sweet as sin/ your head is screaming "get out"/ but you lost control of your skin/ It's time for love, it's time for lust, for losing trust, for some disorder.

אדם ג'יימס נולד בניו יורק "לזוג הורים עקשנים שלא הצליחו להסכים ביניהם על שמי".  מצד אביו, הוא בן למשפחה קתולית, אמריקאית, מאוהיו. אביו הוא צלם ובמאי קולנוע אמריקאי, שנדד בעקבות עבודתו, וחי כמה שנים באיסלנד ומדגסקר, צילם סרט כחצי שנה באנטארקטיקה, ומתגורר כיום בשווייץ. אדם חי עם אמא שלו (גם היא בוגרת מצטיינת של NYU ) בירושלים, ומרבה לשתף איתה פעולה, ואף התארח לא מעט בהופעותיה. הוא גם מפיק את אלבומה החדש (השונה לחלוטין מאלבומו שלו), ששיר ראשון ממנו יצא לפני כחודש.

ועוד אחד של אדם ג'יימס..על הקצה

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

Back to top button
%d בלוגרים אהבו את זה: