יום שלישי, נובמבר 17, 2026

אסף אבידן – כשהאהבה נחרבת יחד עם ירושלים

עם יציאת המיני־אלבום Lost Ballads Part I, אסף אבידן מחזיר לחיים ארבע בלדות שנותרו מחוץ לאלבומיו. בשיר "Prelude to Diaspora" הוא מגייס את חורבן ירושלים, הגלות והסמלים המקודשים כדי לספר על סופה של אהבה. ההיסטוריה הופכת כאן לשפה של כאב אישי.

ירושלים של מטה, האהבה של מעלה

מה הקשר בין חורבן בית המקדש לבין סיומה של מערכת יחסים? אצל אסף אבידן המרחק בין שני האירועים קטן מכפי שנדמה. האחד שייך להיסטוריה של עם שלם. השני מתרחש בין שני בני אדם. אבל בשניהם נותרות חורבות, זיכרונות ותחושה שמשהו אבד לבלי שוב.

בשיר החדש "Prelude to Diaspora", אבידן אינו מסתפק במילים על אהבה שהסתיימה. הוא מוביל אותנו אל ירושלים הנתונה במצור הרומי. הר הזיתים, האש האוחזת במקדש, הכוהן שאיבד את אלוהיו ושער הרחמים משתלבים בתמונת חורבן אחת.

הדימויים הללו אינם מקריים. אבידן משתמש בזיכרון ההיסטורי היהודי כדי לתאר אסון רגשי. במקום בית שנחרב ניצבת מערכת יחסים שהתפרקה. במקום היציאה לגלות מתגלה אדם שנותר ללא מקום לשוב אליו.

כשהיופי מתגלה דווקא בחורבן

אחד הדברים המסקרנים בשיר הוא השימוש החוזר במילה Beauty, יופי. אבידן מוצא אותו דווקא במראות הקשים ביותר. גופות בוערות, חומות שנפרצו ומקדש העולה באש. זהו יופי מטריד. לא היופי האסתטי במובנו המקובל, אלא כזה שנולד מתוך אובדן. כאילו רק החורבן חושף את ערכו האמיתי של מה שאבד.

גם השימוש בסמלים דתיים מעורר מחשבה. לצד הר הזיתים והמקדש מופיעים הצלב והמרד האחרון. אבידן אינו מנסה לשחזר אירוע היסטורי מסוים. הוא מחבר תקופות, אמונות ודימויים למעין חזון חורבן אחד. ירושלים הופכת אצלו למרחב סמלי, שבו ההיסטוריה, האמונה והאהבה קורסות יחד.

דמעות שלא זלגו מעולם

במרכז השיר חוזר דימוי האוקיינוסים שהדובר נושא בעיניו. משקל עצום של עצב, שאינו מצליח להפוך לבכי. כאן נמצאת, לטעמי, אחת הנקודות המעניינות ביצירה. לא עצם האובדן, אלא חוסר היכולת להביע אותו. הדמעות קיימות, אך אינן זולגות. האדם נושא בתוכו אסון שלם, מבלי למצוא לו פורקן.

גם מילות הפזמון משתנות לאורך השיר. תחילה האהבה והמוות קושרים את הדובר. בהמשך הם מעוורים אותו, ולבסוף מוצאים אותו. השינוי הקטן הזה אינו מקרי. הוא מעביר את הדובר ממצב של כבילה אל אובדן היכולת לראות, ומשם אל מפגש בלתי נמנע עם גורלו.

אפשר לקרוא את השיר כבלדת פרידה. אפשר גם לראות בו עיסוק בזיכרון קולקטיבי ובזהות שנבנית מתוך אסונות העבר. כוחו נובע דווקא מן המפגש בין שתי האפשרויות.

בין החורבן לתחילתה של גלות

גם שם השיר, "Prelude to Diaspora", ראוי להתעכבות. פרלוד הוא מבוא מוזיקלי, הקדמה ליצירה שעוד עתידה להתפתח. הגלות, לעומתו, מסמלת עקירה, אובדן בית והתרחקות מן המוכר. ההיסטוריה היהודית מורכבת יותר מן הרצף הזה, אבל אבידן אינו כותב כאן ספר היסטוריה.

הוא מציב אותנו ברגע שלפני. העולם המוכר כבר מתפרק, אך העתיד עדיין אינו ברור. זהו גם הרגע שבו אדם מבין שאהבה מסוימת הסתיימה. הוא עדיין אינו יודע כיצד ייראו חייו בלעדיה.

ויש כאן הבדל מעניין בין ההיסטוריה לבין החיים האישיים. ירושלים נחרבה ונבנתה מחדש במהלך הדורות. מערכת יחסים שהתפרקה אינה תמיד זוכה להזדמנות דומה.

ואולי זאת הגלות האמיתית שעליה הוא שר. לא המרחק ממקום גיאוגרפי, אלא המרחק מאדם שהיה פעם הבית שלך.

הנביא בשער העיר: כשהאמונה מאבדת את אלוהים

אם "Prelude to Diaspora" מתאר חורבן באמצעות דימויים היסטוריים, הרי ש־"The Prophet at the Gate" מעביר את הדרמה אל נפשו של אדם מאמין. נביא זקן ניצב מול עולם שכבר אינו מספק לו תשובות.

אבידן בונה כאן משל מקראי. פני הנביא נושאים את סימני הבגידה והאכזבה. עיניו מלאות חול, הדמעות הופכות לנהרות והים נבקע מולו. אלא שבמקום נס המבשר על גאולה, המים הופכים למראות. הנביא רואה בהן את פניו המזדקנים.

קשה שלא לחשוב על סיפור יציאת מצרים. הים שנבקע אפשר לבני ישראל לעבור מעבדות לחירות. אצל אבידן מתרחש כמעט ההפך. הנביא נותר לכוד מול בבואתו. הנס אינו מוביל אותו לשום מקום.

בהמשך מופיעה אמירה חריפה עוד יותר. אלוהים אינו נמצא באש או בסערה, ואולי אינו אלא שיר. הדימוי מזכיר את סיפור אליהו הנביא בהר חורב. שם מתגלה האל דווקא בקול דממה דקה. אלא שאבידן מרחיק לכת. הוא אינו מסתפק בשאלה היכן נמצא אלוהים. הוא תוהה על עצם קיומו מחוץ לתודעת האדם.

לקראת הסיום מופיע גם הדיבר האחד־עשר, דיבר שאינו נמנה עם עשרת הדיברות המקראיות. הוא מבקש שלא לשכוח ושלא לעזוב. פתאום מתברר שהנביא אינו נאבק רק במשבר אמונה. מתחת לוויכוח התיאולוגי מסתתר גם פחד אנושי מאוד מפני נטישה.

ואז מגיע העימות. אלוהים מגיח מן העננים, והנביא אינו נרתע. הוא מטיח בפניו את המסקנה שאליה הגיע. האלוהות עצמה הופכת לשיר, לסיפור שהאדם מספר כדי להעניק משמעות לקיומו.

אין הכרח לראות בכך הצהרה אתאיסטית. אפשר לקרוא את השיר גם כוויכוח נוקב בין אדם לבין אמונתו. ואפשר להרחיק צעד נוסף, אל העולם הרגשי של אבידן. אולי זאת בכלל שיחה עם אהובה שפעם תפסה מקום כמעט אלוהי בחייו. עכשיו היא נותרה זיכרון, ואיתה גם השאלה במה אפשר עוד להאמין.

בין שתי הידיים: השתיקה הרועשת ביותר

השיר הרביעי, "Between These Hands", מוביל אותנו למקום אחר. כאן אין חומות נופלות או נביאים המתעמתים עם אלוהים. אבידן מצמצם את המרחב לשתי ידיים ולמה שנותר ביניהן.

כבר בפתיחה מופיע דימוי מצמרר. השתיקה מושווית לתינוק שנולד ללא נשימה. זהו פרדוקס אכזרי כמעט. דווקא הדבר שאינו משמיע קול מתואר כרעש הגדול ביותר.

כאן חשוב להזכיר פרט שאינו מופיע בהודעת ההשקה הנוכחית. השיר כבר ראה אור בפברואר 2019, באלבום "Music Inspired by the Film Roma". מדובר באוסף יצירות בהשראת סרטו של אלפונסו קוארון, ולא בפסקול המקורי שלו.

ההקשר הקולנועי מוסיף לדימוי משמעות מיוחדת. הסרט "Roma" עוסק בזיכרון, בפערי מעמדות, באימהות ובאובדן. אחת הסצנות המטלטלות בו מתארת לידת תינוקת ללא רוח חיים.

קשה להתעלם מן הקשר האפשרי בין הסצנה הזאת לבין מילות השיר. הידיים עשויות לסמל לא רק אהבה או קרבה גופנית. הן יכולות לבטא גם את חוסר היכולת להציל אדם אהוב. את הרצון להחזיק במשהו שהחיים כבר לקחו מאיתנו.

בהמשך מופיעים האופק, מטוס המתרומם מן הקרקע וגשר הנמתח מעל גופותיהם של מי שאינם עוד. אבידן מרחיב את המבט מן האובדן הפרטי אל זיכרונם של כל הנעדרים.

גם כאן מופיע דימוי דתי. הפעם זהו ספר קודש שטרם נכתב, אך כבר נשרף. כיצד אפשר להשמיד דבר שעדיין לא נוצר?

אולי זאת הדרך לתאר עתיד שנגדע בטרם החל. חיים שלא זכו להתממש, אהבה שלא הספיקה לפרוח, אפשרות שנותרה קיימת רק בדמיון.

אבידן אינו מנסה לפתור את הסתירות הללו. הוא מניח אותן בין שתי ידיים פתוחות. דווקא החלל שנותר ביניהן מספר את הסיפור.

ארבע בלדות שחיכו לרגע שלהן

ארבע היצירות הכלולות ב־"Lost Ballads Part I" נכתבו בתקופות שונות, לאורך יותר מעשור. חלקן נותרו מחוץ לאלבומיו של אבידן, ואחת מהן, כאמור, כבר הופיעה בפרויקט אחר. כעת הן נפגשות מחדש, בעיבודים ובהקלטות המעניקים להן מסגרת מוזיקלית משותפת.

הפרויקט כולו מתוכנן לכלול שני מיני־אלבומים, ארבעה שירים בכל אחד. ההקלטות נערכו באולפני מיראבל בצרפת, במשך כשלושה ימים. אבידן כתב, הלחין והפיק את החומרים. תום כהן שותף לעיבודים ואחראי לתזמור רביעיית המיתרים. לצדם משתתף גם הפסנתרן עמרי בהר.

הגישה הזאת שונה מן העולם המוזיקלי הרחב שבנה אבידן באלבום "Unfurl". כאן הוא חוזר אל הפולק ואל מסורת כותבי השירים. המילים, המלודיות והקול המזוהה כל כך שלו תופסים את מרכז הבמה.

לפני כחודש עסקתי כאן בשיר "Summer Rain", הסנונית הראשונה מתוך הפרויקט. כבר אז אפשר היה להבחין בחזרה אל כתיבה אינטימית. כעת, עם פרסום ארבעת השירים יחד, אפשר לבחון את היחסים ביניהם.

ומעניין לא פחות לקרוא את דבריו של אבידן על הפרויקט. לדבריו, בזמן העבודה על "Unfurl", שהרחיק אותו מאזור הנוחות המוכר שלו, הוא החל לעסוק במקביל בבלדות הישנות. הפרויקט הזה שימש עבורו מעין חוט אריאדנה, המסייע למצוא את הדרך בתוך המבוך. הדימוי הזה מסביר משהו על היחסים בין שני הפרויקטים. האחד מבקש להתרחק ולחקור מרחבים חדשים. השני מחזיר את היוצר אל נקודות המוצא שלו. שניהם חלק מאותו מסע אמנותי.

ארבע בלדות, ארבע דרכים להתמודד עם האובדן

כשמקשיבים לארבעת השירים ברצף, מתגלה ביניהם קשר רעיוני. לא בהכרח סיפור אחד שנכתב מראש, אלא ארבע דרכים לבחון את מה שאדם מאבד במהלך חייו.

ב־"Summer Rain" פגשנו שני אנשים שנושאים פצעים ישנים. הם מזהים זה בזה כאב מוכר, אך מתקשים להפוך אותו לאהבה יציבה.

ב־"Prelude to Diaspora" הפרידה מקבלת ממדים היסטוריים. האהבה הופכת לעיר חרבה, והאובדן לגלות.

ב־"The Prophet at the Gate" נשברת האמונה עצמה. האדם מגלה שהדבר שעליו ביסס את עולמו אינו מספק עוד תשובות.

ואילו "Between These Hands" מחזיר אותנו אל הגוף, אל הידיים ואל השתיקה. כאן אין צורך בחורבן של עיר שלמה. די בחלל הריק שנותר בין שתי כפות ידיים.

אפשר להבחין גם בחוט נוסף המחבר בין היצירות. הדימויים התנ"כיים והדתיים חוזרים בצורות שונות. הים הנבקע, ירושלים הנחרבת, הנביא המתעמת עם אלוהים וספר הקודש שנשרף. אבידן משתמש בהם כדי לדבר על חוויות אנושיות שאינן זקוקות בהכרח לאמונה דתית. געגוע, נטישה, אובדן וחיפוש אחר משמעות.

ויש כאן אירוניה מסוימת. שירים שנכתבו לפני שנים זוכים כעת לחיים חדשים, דווקא כשהם עוסקים במה שלא ניתן להשיב. אני מוצא בזה משהו יפה. לא משום שהזמן מרפא בהכרח את הפצעים, אלא משום שהוא משנה את הדרך שבה אנחנו מביטים בהם. שיר שנכתב ברגע מסוים בחיים עשוי לקבל משמעות אחרת כעבור עשור. גם עבור מי שכתב אותו, וגם עבור מי שמאזין לו.

אולי זה סוד כוחו של "Lost Ballads Part I". אבידן אינו מנסה לשחזר את העבר כפי שהיה. הוא שב אליו מתוך המרחק שנוצר בינו לבין האדם שהיה אז. ארבע בלדות, ארבע תחנות במסע רגשי. כולן נוגעות בדרך זו או אחרת בדברים שאיבדנו.

ואולי מה שאבד לנו אינו נעלם לגמרי. לפעמים הוא פשוט ממשיך להתקיים בתוכנו, כמו שיר ישן שמקבל לפתע משמעות חדשה. ובכלל, אצל אסף אבידן אנחנו לעולם לא נקבל שיר פשוטו כמשמעו, פופ קליט, הכל מלא ברבדים על רבדים ומשמעויות נסתרות…

אסף אבידן יופיע בתאריך 1 בינואר 2027 במסגרת פסטיבל הפסנתר באילת והוא אף צפוי להכריז על סבב הופעות בארץ.

הכי חדשים

בין חנוך לוין לעלובי החיים: תיאטרון חיפה פותח עונה עם הרבה כוכבים ולא מעט שאלות

יש משהו כמעט טקסי בהכרזה על עונת תיאטרון חדשה. השמות הגדולים נשלפים ראשונים, מחזות הזמר מבטיחים אולמות...

כשהאנדלוסית הפכה את רקנאטי לחפלה מרוקאית

יש רגעים בקונצרט שבהם כללי הטקס פשוט מפסיקים לעבוד. הגוף מבקש לנוע, הרגליים מחפשות את הקצב והידיים...

חדר 201 – תיאטרון ללא מרחק ביטחון

,יש ערבים שבהם התיאטרון מצליח להפתיע לא רק בתוכן אלא גם במסגרת. כזה היה המפגש אמש עם...

"עֵלִי מוֹהַר – בְּמִלּוֹתָיו" מופע מחווה לציון עשרים שנה לפטירתו

יש אנשים שעוזבים את העולם, אבל ממשיכים להסתובב ברחובותיו. עלי מוהר הוא אחד מהם. אפשר למצוא אותו...

התרבות עולה צפונה: רשת FRIENDS מגיעה לצפת ולחצור הגלילית

התרבות מגיעה הביתה אחרי תקופה לא פשוטה שעברה על תושבי הצפון, גם עולם התרבות מבקש להשתלב בתהליך החזרה...

לא רק ראפ: BE.MC LIVE מחזיר את התרבות השחורה להאנגר 11

יש סצנות מוזיקליות שמתקיימות הרחק מאור הזרקורים של המיינסטרים הישראלי. הן מפתחות שפה משלהן, מצמיחות כישרונות ובונות...

השאר תגובה

יובל אראל
יובל אראלhttp://yuvalerel.wordpress.com
הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

מבזקים

פסטיבל תמונע 2026: פעם אחרונה בשונצינו, אולי

מתמונע של המוזיקה לתמונע של התיאטרון אני אולי צעיר יחסית בהיסטוריה הארוכה של תמונע. ההיכרות שלי עם המקום...

קואצ'לה 2027: הכוכבים הגדולים והסאונד הישראלי במדבר

המדבר שוב מתמלא במוזיקה אחד מאירועי המוזיקה הגדולים בעולם כבר נערך לקראת המהדורה הבאה. פסטיבל קואצ'לה (Coachella) חשף...

כשהמוזיקה פוגשת את המסך: פסטיבל סאונדטראק חוזר לתל אביב

יש סרטים שאנחנו זוכרים בזכות העלילה, אחרים בזכות השחקנים, ויש כאלה שהמוזיקה שלהם מסרבת לעזוב אותנו. לפעמים...

עברי לידר חוזר לבארבי, עם השירים שהתחילו הכול

יש אמנים שחולמים לכבוש את קיסריה, אחרים מכוונים להיכל מנורה ולאלפי צופים שמריעים מולם. אבל בשנים האחרונות...

הפסנתר יורד שוב לאילת: שלושה ימים של מוזיקה ישראלית, רוק ומפגשים מסקרנים

מה עושה הפסנתר באילת? פעם, כשהזכירו את פסטיבל הפסנתר, המחשבות נדדו כמעט אוטומטית לתל אביב. לאולמות, למפגשים האינטימיים...

עומר אדם קונה לעצמו מקום בזאפה, והפעם לא על הבמה

יש אמנים שחולמים לכבוש במות, למלא אולמות ולשמוע אלפי אנשים שרים את השירים שלהם. עומר אדם כבר...