יש מפגשים מוזיקליים שנראים כמעט מתבקשים. החיבור בין נועה קירל לנסרין קדרי הוא אחד מהם. שתי כוכבות בעלות נוכחות בימתית מרשימה, כל אחת מעולם מוזיקלי מעט אחר. כעת הן נפגשות לראשונה ב"טרנטינו", שיר חדש המשלב סיפור על לב שבור, חברות נשית ופנטזיית נקמה. הכול עטוף בהפקה קצבית, שמבקשת מאיתנו לרקוד גם כשהעניינים מסתבכים.
ואם כבר טרנטינו, רק בשבוע שעבר בילינו בבית המכולות בנמל יפו. הרכב Blues & Booz הקדיש ערב למיטב המוזיקה שליוותה את סרטי הבמאי. מיכל שפירא התארחה, ועל המסך הוקרנו קטעים מסרטיו. כעת קירל וקדרי מאמצות את אותה אסתטיקה קולנועית. אלימות מוגזמת, הומור שחור וסיפור שמסתבך ככל שמנסים להיחלץ ממנו.
בין הסלסול המזרחי למקצב הלטיני
מבחינה מוזיקלית, היוצרים שולחים אותנו למקום שבו המזרח הקרוב פוגש את אמריקה הלטינית. נסרין מביאה את הסלסולים והגוון הקולי המזוהים עמה. קירל פותחת את הפזמון החוזר, שנשען על מקצב לטיני רקיד. גם הקריאה הספרדית "Mi Amor" משתלבת היטב בחגיגה.
ויש כאן קריצה נוספת. קירל שולחת לאחרונה זרועות גם אל עולם הבידור הדרום אמריקאי. היא מככבת בסדרה המוזיקלית הארגנטינאית "הדרך של נועה", ומרחיבה באמצעותה את נוכחותה בזירת הפופ הבינלאומית. לכן המקצבים הלטיניים ב"טרנטינו" אינם נשמעים מקריים. הם ממשיכים את אותה הרפתקה מוזיקלית ותרבותית, ואולי גם קורצים לקהל החדש שקירל מבקשת לכבוש.
אבל התחכום האמיתי מסתתר בהיגיון שמניע את ההפקה. נדב אהרוני, נאבי, ושותפיו ליצירה פורשים כאן מעין רשת דיג, "שבּאקה" מוזיקלית, מעל אוזניהם של המאזינים והמאזינות הצעירים. הסלסול המזרחי מושך את חובבי הז'אנר, המקצב הלטיני סוחף את מי שמעדיפים לרקוד, והפזמון הפופי מתנחל בראשם של כל היתר. ואם שלושת אלה אינם עושים את העבודה, הקליפ הקולנועי נכנס לפעולה עם הומור שחור, פרובוקציה וגופה אחת מיותרת. כך היוצרים מגדילים את סיכוייהם ללכוד כמה שיותר אוזניים ועיניים. אם לא נתפוס אותם מכאן, נלכוד אותם משם. מהלך מתוחכם בהחלט, שמחבר בין יצירה מוזיקלית לאינסטינקט מסחרי מפותח.
אם לא נלכוד אותם מכאן, נתפוס אותם משם. מהלך מתוחכם בהחלט, גם אם אין בידינו מידע על כוונותיהם המסחריות של היוצרים.
כשהחרוז גובר על ההיגיון
וכאן מגיעים למילים, שעליהן חתומים צליל קליפי, נאבי, קירל וקדרי. הסיפור פשוט למדי. אישה ביקשה אהבה רגילה, קיבלה אכזבה ויוצאת למסע נקמה בסיוע חברתה. יש בטקסט כמה דימויים מוצלחים. במיוחד התיאור של אובדן דברים שמעולם לא היו ברשותה. זו הגזמה פואטית שמצליחה לבטא את אובדן התקוות, ולא רק את סיום הקשר.
אבל יש גם משפטים שנדמה כי נכתבו בעיקר כדי להתאים למקצב. חרב שנתקעת על הלב במקום בלב, בכי של ים שלם ומעברים תחביריים שאינם תמיד ברורים. גם הקוקו מאילת נשמע כמו בדיחה פנימית שהמאזין נדרש לפענח. אין פסול בשפת דיבור, בסלנג או במשפטים שאינם כפופים לכל כללי העברית התקנית. מוזיקת פופ אינה שיעור בלשון. ובכל זאת, גם לשפה חופשית דרוש היגיון. כאן, לעיתים, המצלול מנצח את המשמעות.
והגופה? היא כבר עניין אחר
הקליפ שביים אדם רידר הופך את שברון הלב לקומדיית פשע. נועה מגיעה לביתה של נסרין ומגלה את בן הזוג שרוע על הרצפה, מחוסר הכרה. מכאן מתחילה שרשרת הסתבכויות, בניסיון להיפטר מהגופה.
הניגוד בין המוזיקה השמחה לסיפור האפל מזכיר את העולם הקולנועי של טרנטינו. אלא שאצלו האלימות משתלבת בדיאלוגים ובבניית דמויות מורכבת. כאן היא משמשת בעיקר כמנוע של הומור ופרובוקציה. אפשר בהחלט להגן על חופש היצירה ועל הזכות להשתעשע בהומור שחור. מנגד, אפשר גם לתהות אם דווקא שתי כוכבות בעלות קהל צעיר מאוד זקוקות לדימויים כאלה כדי להעניק לשיר נוכחות.
ומה נשאר אחרי שהמקצב נפסק?
"טרנטינו" הוא מוצר פופ מתוכנן היטב. יש בו שתי כוכבות, הפקה רקידה, חיבור בין קהלים וקליפ שקשה להתעלם ממנו. הרשת המוזיקלית רחבה, והפיתיון בהחלט מפתה.
אבל בתוך כל התחכום הזה, הייתי שמח למצוא מעט יותר הקפדה על המילים. כי בסופו של דבר, להיט אינו נמדד רק במספר הפעמים שמזמזמים אותו. הוא נמדד גם במה שנשאר ממנו לאחר שהמוזיקה נפסקת.
ואם כבר קוראים לשיר "טרנטינו", כדאי לזכור שאצל הבמאי הזה הדיאלוגים חשובים לא פחות מהאקדחים…

