האנשים המשונים שמאחורי דלפק התקליטים
האוזן השלישית היא כבר אחד הדינוזאורים הוותיקים של סצנת חנויות התקליטים הישראלית. שורשיה נטועים אי שם בכיכר מסריק בתל אביב של שנות השבעים. שם פעלו שתי חנויות מיתולוגיות, מנגו ופאז, שסיפקו מוזיקה לדור שלם של חובבי רוק. מיקי דותן ממנגו ודורון גיל מפאז חברו בשנת 1987 והקימו את האוזן השלישית. מאז הפכה החנות למוסד תרבותי ששרד מהפכות טכנולוגיות, חילופי דורות ושינויים בהרגלי ההאזנה.
אנחנו מכירים את העולם הזה מקרוב, למדנו שמוכר התקליטים הוא בדרך כלל טיפוס משוניה. לא בהכרח אשף שיווק או מכירות, אלא יותר אדם שהמוזיקה היא עולמו. לעיתים מדובר באנציקלופדיה מהלכת של להקות, שירים ואלבומים. לפעמים הוא גם מבין גדול בקולנוע, בספרות ובאמנות. אחד מצייר, השני מפסל, השלישי כותב שירים והרביעי עסוק ביצירה אחרת לחלוטין.
כלור: מה מסתתר מתחת לפני המים?
בצהרי יום שישי האחרון, התכנסו חברים, יוצרים ואנשי תרבות באוזן השלישית בתל אביב. כולם הגיעו לחגוג עם אסא אופק את יציאת "כלור", ספרו השני בהוצאת הבוטיק אפרסמון. הפסר, דרך אגב, זמין גם לרכישה וקריאה מקוונת בפלטפורמת עברית.
במרכז הספר ניצב שחיין חובב ובודד, המבלה את זמנו בקאנטרי דוניקה שבדרום תל אביב. הוא מתבונן במתרחצים שסביבו בעיניים ציניות ולעיתים ארסיות. דרך המפגשים בבריכה נחשפים יחסים אנושיים, קנאה, תשוקה, בדידות וסודות מן העבר. מתחת לשגרת המסלולים והמלתחות מתפתחת תעלומה הנוגעת לאשמה, לבושה ולאפשרות לבקש סליחה.
ניהול מוזיקלי עם טעם טוב וקו אמנותי ברור
ההשקה לא הסתפקה בנאומים ובדברי ברכה. תוכנית האירוע שילבה מוזיקה חיה, שיחות וקטעים מתוך הספר. הבחירה באמנים וביצירות יצרה רצף בעל אופי, כזה שמזכיר את הטעם המוזיקלי המזוהה עם האוזן השלישית. פחות להיטים מתקתקים ויותר שירים שמבקשים לומר משהו על החיים.
אחרי שיסמין ישבי פתחה את המפגש והציגה את יואב רוזן, עורך הספר, עלו ברוך פרידלנד ורונן זל, אנשי תופעת דופלר. השניים ביצעו גרסה אקוסטית ל"ליפול על גן עדן", מן השירים הזכורים של הרוק הישראלי בשנות התשעים, נושא עמו תערובת של תסכול, אירוניה וכמיהה למשהו טוב יותר.
אחריהם הגיע ערן צור, שבחר ב"ערב ב' כסלו" וב"תמונה אימפרסיוניסטית". הבחירה מעניינת במיוחד. הראשון נוגע במצוקה נפשית ובמוות, ומשלב עולם דימויים ספרותי עשיר. השני, מימי כרמלה גרוס ואגנר, מתבונן ביחסים אנושיים דרך שפה המזכירה ציור. צור, שיודע להפוך טקסטים טעונים לשירים בעלי נוכחות דרמטית, השתלב היטב באווירה הספרותית.
אפרת ליפשיץ הביאה אל הבמה את "Mad World" של Tears for Fears, שיר העוסק בניכור ובתחושת זרות מול העולם. בשלב מאוחר יותר הצטרפה אחותה לימור לשיחה על הבמה. את החלק המוזיקלי חתמה אפרת גוש עם "קרב איגרוף", שיר אישי וכואב על מאבק, פגיעה והישרדות.
כאשר מחברים את הבחירות המוזיקליות, מתגלה קו משותף של רגישות לצד חספוס. בדידות, יחסים מסובכים, מצוקה והמאבק למצוא מקום בעולם. אלה גם חלק מן הנושאים שעולים ב"כלור". לא ברור אם החיבור הזה תוכנן לפרטיו, אבל הוא העניק לאירוע משמעות שמעבר למופע מוזיקלי חגיגי.
עידו לויט ואסף מידן ליוו את המשתתפים בנגינה, ויואב חיון הופקד על הסאונד. כל האמנים נרתמו להשתתף בהתנדבות, מחווה יפה לאדם ולמקום שמלווים אותם לאורך השנים.
ספרות, שחייה וחברים טובים
בין הקטעים המוזיקליים התחלפו על הבמה גם דוברים מתחומים שונים. הסופרת ענת עינהר הביאה את נקודת המבט הספרותית. יואב רוזן, עורך "כלור", התייחס לספר ולתהליך העבודה עליו. השחיין האולימפי לשעבר גיא ברנע הוסיף את הזווית הספורטיבית, זו שמכירה את הבריכה לא כמטפורה אלא כדרך חיים.
גם העיתונאי והדי ג'יי אורי משגב נמנה עם משתתפי הערב. עוד לפני תחילת המפגש הוא פתח את האווירה בסט מוזיקלי שהוקדש לג'ון לנון. יסמין ישבי הנחתה את המפגש וחיברה בין הדוברים, המוזיקאים וקטעי הקריאה.
התמהיל הזה המחיש היטב את עולמו של אופק. ספרות, שחייה, רוק ותרבות פופולרית נפגשו על במה אחת, בלי צורך להפריד ביניהם למחלקות מסודרות.
בשביל אירועים כאלה שווה לכתוב
דווקא אחרי שהאירוע הסתיים התרחש רגע קטן שסיפר אולי את הסיפור כולו. אופק תיאר למחרת כיצד הקהל זרם החוצה מהמועדון, בעוד ברקע התנגן שיר של טוקינג הדס. ליד היציאה שוחח עם ענת עינהר וסיפר לה שכבר אין לו כוונה לכתוב עוד. הוא אינו זקוק, לדבריו, לעוד אכזבה ולמה שכינה "קבורת חמור". עינהר השיבה לו בפשטות: "בשביל אירועים כאלה שווה לכתוב".
כעבור יממה כתב אופק שהוא עדיין דואה. מפגן החיבה והפרגון שקיבל לא הניח לו לחזור לקרקע. אולי לא ייצא מזה ספר נוסף, הודה, אבל ענת צדקה. בשביל רגעים כאלה כדאי להמשיך להתעקש, להזיע וליצור. הוא הודה לאמנים, לדוברים, לצוות המועדון, לחבריו ולמשפחתו. גם הצלם ארז אלוני, מאיירת העטיפה שי פיגל והמו"ל יואב רייס זכו למילות הערכה.
יש משהו יפה בסיום הזה. "כלור" עוסק, בין היתר, באדם שמתקשה למצוא את מקומו בין אנשים. מחברו, לעומת זאת, גילה בצהרי שישי אחד עד כמה הוא מוקף בקהילה שאוהבת אותו.
ואולי כאן טמון כל הסיפור. אותם מוכרי תקליטים משונים, שאינם מסתפקים במכירת מוזיקה, ממשיכים ליצור לעצמם ולאחרים עולם תרבותי שלם. לפעמים אפילו יוצא ממנו ספר.
