אמש נפתחו באולם צוותא 1 חגיגות שבעים השנים למוסד התרבות התל־אביבי. יוצרים, שחקנים, זמרים וקומיקאים התכנסו לערב הצדעה חגיגי. האירוע נערך למוזמנים והתקיים תחת הכותרת "החופש ליצור – 70 לצוותא".
רועי בר־נתן הנחה את הערב והוביל מסע בין תחנות בתולדות המקום. לצדו עלו אמנים שמייצגים תקופות, סגנונות ודורות שונים. כל אחד מהם הביא אל הבמה חלק נוסף בסיפורה של צוותא.
ראש עיריית תל אביב־יפו, רון חולדאי, פתח את האירוע בדברי ברכה. בהמשך נשא דברים גם חיים אורון, ג'ומס, המזוהה לאורך השנים עם צוותא. חיימון גולדברג הציג לקראת הסיום את התוכניות ואת הכיוון העתידי של המקום.
השירים שמלווים את צוותא
יונתן ארצי ובן ארצי פתחו את החלק המוזיקלי עם "אדם בתוך עצמו". השיר שכתב והלחין שלמה ארצי התאים היטב למסע בין זיכרון אישי לסיפור ציבורי. דני רובס ביצע את "פנים ושמות" וסיפר על הקשר שלו למקום. לאחר מכן הגיש מחווה למתי כספי עם "לקחת את ידי בידך". פס הקול הישראלי קיבל לאורך הערב מקום מרכזי, כראוי לבמה שאירחה את יוצריו.
רונה קינן הצדיעה לנורית גלרון בביצוע ל"שיר ליל שבת". ערן צור חזר אל אופרת הרוק "מאמי" עם "שיר הפאב". בהמשך ביצע את "בלוז הנשיקה השלישית", משיריו של רוני סומק. דניאל סלומון ודנה עדיני נזכרו בשמוליק קראוס ובג'וזי כץ. השניים ביצעו יחד את "שוב" ואת "מה איתי". דניאל וייס הצדיע לשלמה ארצי עם "שדות של אירוסים".
גם המוזיקה הקלאסית קיבלה מקום בערב. זמרות האופרה ביצעו את "בארץ אהבתי". בכך הן הזכירו שצוותא מעולם לא הסתפקה בז'אנר אחד או בקהל אחד.
משליין ועד שאולי
ליאור שליין החזיר לבמה את הסאטירה ואת חופש הביטוי. אלה הפכו לאורך השנים לחלק בלתי נפרד מהזהות של צוותא. יעל לבנטל הציגה קטע מתוך "נפגעי חרדה", שעסק ברצח יצחק רבין.
קטעי ארכיון הרחיבו את התמונה ההיסטורית. שלמה בראבא הופיע על המסך בקטע "ויהי חור". הקהל צפה גם בחומרים של שלמה ארצי ובקטעים מתולדות המועדון. אסי כהן הצטרף למסיבה בדמותו של שאולי ובירך את צוותא בדרכו. גם אלי חביב הביא אל הבמה את הסטנד־אפ. שני הקטעים הזכירו את מקומה המרכזי של צוותא בהתפתחות הקומדיה המקומית.
רועי בר־נתן החליף לאורך הערב דמויות, סגנונות ונקודות מבט. באחד הקטעים הוא נכנס לדמותה של מאשה מתוך "דומינו גרוס". בהמשך חבר לעילי בוטנר לביצוע "שובי שובי לפרדס".
חנוך לוין עדיין כאן
אחד הפרקים הבולטים בערב הוקדש ליצירתו של חנוך לוין. מוני מושונוב, ליליאן ברטו ועידו מוסרי הציגו קטעים מתוך "אוי, אליאס, אליאס!".
מושונוב הגיש את "הרמטכ"ל של סין". לאחר מכן הצטרפו אליו ברטו ומוסרי לקטע "המשתין". השלושה החזירו לבמה את ההומור, האבסורד והעוקץ של לוין. הטקסטים לא נשמעו כמו פריט מאובק מארכיון התיאטרון. הם פגשו שוב את המציאות הישראלית וקיבלו משמעות עכשווית. הקהל צחק, אך מאחורי הצחוק נותרה אותה אי־נוחות לוינית מוכרת.
צוותא העניקה ללוין במה כבר בראשית דרכו. לכן החזרה אל יצירתו לא שימשה רק כמחווה. היא חידדה את תפקידה של צוותא כמקום שאפשר ליוצרים להעז.
אהבה בת עשרים ומבט קדימה
שלומי שבן הצדיע ליוסי בנאי בביצוע ל"אהבה בת עשרים". לאחר מכן הצטרפה אליו רונה קינן לביצוע "ציור". השניים חיברו את העבר המוזיקלי של צוותא אל ההווה.
לקראת סיום הערב עלו ג'וי ריגר, הראל ליסמן וחברים נוספים מצוות המחזמר "הסוף". הקטע סימן את המבט קדימה ואת היצירה העצמאית שצומחת במקום. אבי דנגור ודנה פרידר, המזוהים עם ההפקה, לא השתתפו בערב.
עילי בוטנר ורועי בר־נתן חתמו את האירוע בשיר סיום. על המסך הופיע גם אריק לביא בחומר ארכיוני. כך נפגשו שוב הבמה החיה, הזיכרון והקולות שכבר הפכו לחלק מתולדות המקום.
לא רק נוסטלגיה
הערב החגיגי יכול היה להפוך בקלות למצעד ארוך של זיכרונות. בפועל, הוא הציג תמונה רחבה יותר. צוותא לא הביטה רק לאחור, אלא גם ביקשה לסמן את הדרך הבאה.
במשך שבעים שנה אירח המקום מחזות, מופעי מוזיקה, סאטירה, סטנד־אפ ויצירה עצמאית. חלק מהיצירות עוררו מחלוקת בזמן אמת. אחרות הפכו עם השנים לקלאסיקה ישראלית.
הקירות אולי ספגו כבר אלפי מילים וצלילים, אך הסיפור טרם הסתיים. צוותא ממשיכה להעניק במה ליוצרים ולרעיונות שמבקשים לפרוץ גבולות. החופש ליצור אינו רק סיסמת החגיגות. הוא נשאר הסיבה שבזכותה המקום עדיין חי.
