מוקי, דני ניב, אינו זקוק להצגה ארוכה. מי שהחל את דרכו עם שב"ק ס', המשיך לקריירת סולו מצליחה והביא לעולם את "מדברים על שלום" ו"ילד של אבא", כבר עבר כברת דרך במוזיקה הישראלית. מהאנרגיות המתפרצות של ההיפ הופ והרוק, דרך ההופעות במועדונים ועד היכל התרבות, מוקי ידע להשתנות בלי לאבד את השפה האישית שלו. כעת הוא משיק את "איך ייראה מחר", אלבום חדש שיצר עם עידן רייכל, האחראי ללחנים, לעיבודים ולהפקה המוזיקלית.
החיבור הזה מסקרן במיוחד. מוקי מביא איתו מילים ישירות, לעיתים מחוספסות, שאינן חוששות לגעת בעצבים החשופים. רייכל מביא את עולמו המוזיקלי ואת הניסיון שצבר ביצירת מפגשים בין סגנונות וקולות שונים. מתברר שהכול החל מטקסט אחד שמוקי שלח לרייכל, ובעקבותיו הגיעה בקשה פשוטה: "שלח לי עוד טקסטים אם יש לך". כך נולד שיתוף פעולה שהתפתח לאלבום בן תשעה קטעים.
הזעם נשאר, המבט השתנה
כבר באלבום "לב חופשי" משנת 2014 אפשר היה לזהות את השינוי שעבר מוקי. מי שהתרגל להטיח מחאה חברתית החל להתכנס גם אל עולמו הפרטי. "ילד של אבא" הפך אז ללהיט ענק, וחיבר אליו קהל רחב הרבה מעבר לגרעין המעריצים המקורי. שנה לאחר מכן כבר חגג את יום הולדתו הארבעים בהיכל התרבות, מול אולם מלא ואלפי צופים ששרו איתו. אבל מאחורי ההצלחה נשאר אותו יוצר שמבקש לומר משהו על החיים שסביבו.
האלבום החדש נפתח ב"ללכת מחדש", טקסט שמציב את הצורך להמשיך לנוע גם כשהעולם מתפרק. שיר הנושא, "איך ייראה מחר", מחזיר מיד את מוקי אל המחאה החברתית. הפעם הוא אינו מסתפק באמירות כלליות על שלום ואחווה. נבחרי הציבור, אנשי השררה, אנשי הדת ומפיצי השנאה זוכים למתקפה מילולית נוקבת. אין כאן ניסיון לרכך את הדברים. מוקי מביט על החברה הישראלית בעיניים מפוכחות, כועסות ומאוכזבות. מי שהכיר את מוקי של שנות התשעים יזהה את האש הישנה, אבל הפעם היא מגיעה עם מטען של ניסיון חיים.
געגוע, אובדן ורגע אחד של אושר
אלא שהמחאה היא רק חלק מהסיפור. ב"עד שימות העצב" מוקי פונה לאמו שאיננה, בשיר שנוגע בכאב הפרידה ובחלל שנותר. "מתגעגע" ממשיך אל אובדן של אדם קרוב, אל הזיכרונות הקטנים ואל הדברים שכבר אי אפשר לחלוק. דווקא הדימוי של כיסא שיישמר בחתונה עתידית מצליח להעביר את עוצמת הגעגוע בלי להזדקק למילים גדולות.
"לא פוחד למות" עוסק בשבריריות החיים ובהשלמה עם סופיותם, ואילו "היום הכי טוב" מציע רגע של נחמה. כאן מוקי אינו זקוק לאירוע חגיגי או להישג יוצא דופן. יום רגיל לצד אדם אהוב הופך לזיכרון היפה ביותר. הניגוד בין השירים הללו עובד היטב ברמה הרעיונית. אחרי הכעס והאובדן מגיעה ההכרה בכך שהאושר נמצא לעיתים דווקא בדברים הפשוטים.
"עפר אני", שנכתב עם אור מילשטוק ועמרי קסטן, נוגע באשמה, חרטה ובקושי לברוח מעצמך. הטקסט מקבל בהמשך אופי רוחני, כמעט תפילתי. האלבום נחתם ב"אודה אל חי", המבוסס על פיוט מאת רבי יהודה קצין. יש משהו יפה במהלך הזה, מהמחאה הנוקבת בתחילת האלבום ועד מילות ההודיה שבסופו.
עוד פרק בספר של מוקי
עם יציאת האלבום פרסם מוקי דברים אישיים על הדרך שעבר. הוא מתאר כיצד כל שיר מחזיר אותו לתקופה אחרת בחייו, לאנשים ולמקומות שליוו אותו. "וכל אלבום הוא פרק בספר, אבן בחומה", כתב.
המשפט הזה מסכם יפה את ההתפתחות שלו. מוקי של שב"ק ס', מוקי של "מדברים על שלום", מוקי של "ילד של אבא" ומוקי של היום אינם אנשים שונים. אלה תחנות במסע יצירתי אחד. הפעם מצטרף אליו עידן רייכל, ויחד הם פותחים פרק נוסף, אישי ומפוכח, אבל גם כזה שאינו מוותר על הצורך לשאול שאלות.
"איך ייראה מחר" אינו מספק תשובות גדולות. יש בו כעס, כאב, געגוע, אהבה וגם תקווה זהירה. ובסופו של דבר, אולי זו האמירה המרכזית של האלבום. החיים אינם עוצרים, גם כשהלב נשאר מאחור. צריך להמשיך ללכת, אפילו כשעדיין לא יודעים לאן.
קרדיטים: מילים: דני (מוקי) ניב. "עפר אני" נכתב בשיתוף אור מילשטוק ועמרי קסטן, ו"אודה אל חי" מבוסס על פיוט מאת רבי יהודה קצין. לחנים, עיבודים והפקה מוזיקלית: עידן רייכל. "עפר אני" הולחן בשיתוף אור מילשטוק ועמרי קסטן.
משתתפים בהקלטות: עידן רייכל, עידן שניאור, יונתן ארצי, דן מאיו, עומרי סקופ ויובל פלג. קולות: גדי אלטמן, נופר כהן ועידן ונטורה.
