יש דברים שהזמן משנה רק את הצורה שלהם, לא את המהות. פעם היו אלה ספסרים בשר ודם. לא רק מעבר לים, גם כאן אצלנו. קבוצות מאורגנות ידעו לזהות אירועים חמים, סרט מדובר, משחק כדורגל לוהט או הופעה מבוקשת, ולהתייצב פיזית מול הקופות כדי לשאוב כמויות גדולות של כרטיסים. אחר כך הגיע שלב המכירה בשטח, במחירים מופקעים, למי שלא הספיק או לא הצליח להשיג כרטיס בזמן.
לצד זה פעלה גם תעשיית זיופים. במיוחד באירועים גדולים, במופעי פארק, במשחקים רבי קהל ובהופעות ענק. מי שנפל בפח גילה לפעמים רק בשער הכניסה שהכרטיס שבידו שווה כקליפת השום.
ואז העולם עבר לרשת. משרדי הכרטיסים הלכו ונעלמו, הקופות הפיזיות איבדו את מרכזיותן, והכרטיס המודפס הוחלף בברקוד על מסך הטלפון. היום רוב הקהל לא אוסף כרטיסים בקופה. הוא פשוט מגיע עם הסמארטפון לסריקה בכניסה.
אפילו המבנים עצמם השתנו. קופת הכרטיסים הגדולה של היכל מנורה ביד אליהו, מקום שבעבר סימל את טקס רכישת הכרטיסים להופעות ולמשחקים, הפכה לדוכן נקניקיות של מושיק רוט. זאת לא רק אנקדוטה משעשעת. זה סמל לשינוי כולו. הקופה נעלמה, אבל מי שמנסה לעשות סיבוב על הקהל לא נעלם. הוא פשוט עבר מסביבת האולם אל תוך המערכת הדיגיטלית.
הספסר הישן נעלם, הבוט תפס את מקומו
היום כבר לא צריך לגייס אנשים שיעמדו בתור. מספיק להפעיל מערכות אוטומטיות, חשבונות מזויפים ולעיתים גם חוות מכשירים וטלפונים. במקום לעמוד ליד חלון הקופה, אפשר להסתער על המכירה אונליין, לתפוס מלאי, ולגלגל אותו לשוק המכירה החוזרת.
וזו לא הפעם הראשונה שעולם המוזיקה נתקל בשיטה הזאת. בעבר הלא רחוק, גם בזירות אחרות של התעשייה נעשה שימוש במניפולציות דיגיטליות כדי לייצר תמונת מצב. מי ששלט במספרים, שלט בנרטיב. צפיות ביוטיוב, האזנות בפלטפורמות, קליפים שנראו פתאום כמו להיט ענק בן לילה. חוות בוטים, מאות ולעיתים אלפי מכשירים ומספרי טלפון, שלחו פקודות צפייה והאזנה כדי ליצור אשליה של פופולריות אדירה. לקח לפלטפורמות זמן להבין מה קורה, ורק בהמשך הן הידקו מנגנוני זיהוי וחסימה.
היום אותה תובנה חוזרת מהכיוון השני. פעם ניסו לנפח הצלחה. עכשיו מנסים לנצל הצלחה אמיתית.
סם פנדר: המכירה נדחתה, הבוטים הגיעו קודם
הסיפור של סם פנדר ממחיש היטב עד כמה המנגנון הזה פוגע בקשר הישיר בין אמן לקהל שלו. לקראת מכירה מוקדמת להופעות באצטדיון סנט ג'יימס פארק בניוקאסל, דווח על מתקפת בוטים שפגעה במערכת הכרטוס. אתר המכירה התקשה לתפקד, ופנדר נאלץ לדחות את המכירה כדי לאפשר למעריצים אמיתיים סיכוי הוגן.
זאת לא הייתה רק תקלה טכנית. זה היה רגע שבו אמן שמבקש להופיע מול הקהל הביתי שלו מגלה שמי שעומד בינו לבין הקהל אינו בהכרח אדם, אלא מערכת.
RAYE: מיליון ושמונה מאות אלף הרשמות לאולם של 5,000 מקומות
במקרה של RAYE התמונה הפכה חריפה עוד יותר. לקראת הופעה ברויאל אלברט הול נרשמו 1.8 מיליון הרשמות למכירה מוקדמת עבור אולם שמכיל כ־5,000 מקומות בלבד. לפי הדיווחים, חלק עצום מן ההרשמות נבע מפעילות אוטומטית ומניסיונות של ספסרים להשתלט על ההליך.
הנתון הזה לא רק מדהים. הוא מסביר עד כמה האמן והקהל ניצבים היום מול שדה משחק מעוות. כאשר מספרי העומס אינם משקפים רק ביקוש אמיתי, קשה מאוד לנהל מכירה הוגנת.
גארת' ברוקס: מופע נוסף בוטל
גם גארת' ברוקס נתקל באותו סיפור מכיוון אחר. כאשר נפתחה מכירה למופע נוסף, התברר לפי הצוות שלו כי עשרות אלפי חשבונות בתור אינם קונים רגילים. התוצאה הייתה עצירת המכירה וביטול אותו מופע נוסף.
זה אולי הפרט החשוב ביותר בכל הסיפור: הבוטים לא רק מייקרים כרטיסים. לפעמים הם משבשים את עצם קיומו של האירוע.
ומה זה אומר על ישראל?
ישראל אינה מנותקת מהעולם הזה. נכון, אין בידינו תמונת נתונים מלאה שמוכיחה מתקפות בוטים רחבות היקף בכל מכירה מקומית. לא כל קריסה של אתר כרטיסים מעידה על פעילות אוטומטית. לפעמים פשוט יש ביקוש מטורף. אבל העיקרון ברור. אם המכירה עברה כולה לרשת, גם הספסרות עברה לרשת.
פעם ראית את הספסר בעיניים. היום הוא יכול להיות פרופיל אנונימי, קבוצת טלגרם, עמוד פייסבוק, אתר מכירה חוזרת, או בכלל מערכת אוטומטית שפועלת מאחורי הקלעים. פעם קנית כרטיס מנייר. היום אתה מקבל קוד דיגיטלי, וגם הוא עלול להיות משוכפל, מזויף או נמכר ליותר מאדם אחד.
במילים אחרות, הטכנולוגיה שיפרה את הנוחות, אבל לא העלימה את היצר לעשות קופה על חשבון הקהל.
השורה התחתונה
הסיפור של סם פנדר, RAYE וגארת' ברוקס אינו רק סיפור על תקלה טכנולוגית. זה סיפור על תעשייה שלמה שממשיכה להיאבק בשאלה בסיסית מאוד: איך מבטיחים שכרטיס להופעה יגיע קודם כל למי שבאמת רוצה לעמוד מול הבמה.
פעם היו אלה אנשים שעמדו ליד הקופות. היום אלה בוטים שיושבים על השרתים. הקופה אולי נעלמה. התור לא נעלם. רק שהיום כבר לא תמיד ברור אם מי שעומד לפניך בתור הוא בכלל בן אדם.
