ישנם שירי אהבה שמתחילים בפרחים, ויש כאלה שמתחילים בתאונת שרשרת. בר צברי בוחר הפעם באפשרות השנייה. השיר "ארץ נהדרת" אשר נכתב והולחן בידי בר צברי, אליאור רביד ורון ביטון, מגיע מתוך המציאות הישראלית הרועשת של עכשיו. צברי מסתכל מסביב ואוסף אל השיר את מה שמטריד אותו. יוקר המחיה, המלחמה, הפילוג ורדיפת הכותרות כולם נכנסים פנימה. גם החיילים שמבקשים הכרה מקבלים מקום בתוך התמונה. מעל הכל מרחפת התחושה שהמדינה עדיין מחפשת אוויר.
מכרו לו ארץ נהדרת
"מכרו לי ארץ נהדרת", שר צברי ומיד מסובב את הסכין. אחר כך מגיעה השורה "חיים בתאונת שרשרת". שתי השורות האלו מחזיקות היטב את מרכז השיר. אירוע רודף אירוע ומשבר דוחף את המשבר הבא. כותרת חדשה מוחקת כמעט מיד את הכותרת הקודמת. בתוך המרוץ הזה אנשים הופכים לסמלים, תמונות ומדבקות. צברי עוצר דווקא שם ומכניס פנימה גם את הכאב.
הוא לא כותב מניפסט פוליטי ולא מסמן מחנה מסוים. הוא מביט ברחוב הישראלי ומדווח ממנו בקול שלו. החיים יקרים, בעוד החיים עצמם נראים פתאום זולים. המצפון מקבל סוכר, והפצעים מקבלים עוד מנה של מלח. בתוך אותה מציאות מתבטלות הופעות ונסגרות מסגרות. המדינה נעצרת שוב ושוב, והאמן שואל כיצד בכלל ממשיכים לשיר.
אבל הארץ עצמה לא אשמה
אחרי כל הכעס מגיע השינוי המעניין ביותר בתוך השיר. צברי מפריד בין המדינה לבין האנשים שמנהלים את המציאות. הוא פונה אל הארץ כמעט כמו שפונים אל אהובה. "אבל את לא אשמה", הוא אומר לה ומוריד מעט את הלהבות. פתאום הביטוי "ארץ נהדרת" משנה את משמעותו לחלוטין. קודם הוא נשמע כמו עקיצה, ועכשיו הוא נשמע כהצהרה.
זה גם הרגע שבו השיר מקבל עומק נוסף. צברי לא טוען שהכל כאן נהדר. להפך, הוא כבר מנה כמעט כל סיבה לכעוס. דווקא מתוך הכעס הזה הוא בוחר להישאר באהבה. מבחינתו הארץ ממשיכה לעמוד גם אחרי כל מלחמה. היא סופגת, מכילה וממשיכה קדימה למרות הכל. זאת אהבה ישראלית מאוד, מחוספסת, קולנית ולא ממש רומנטית.
הדרך אל ג'וני וממנו
בר צברי כבר עבר דרך ארוכה עד שהגיע לנקודה הזאת. הוא נחשף לקהל הרחב בתחילת העשור הקודם. אחר כך המשיך לעבוד, ללמוד ולחפש את הקול הפרטי שלו. אהובה עוזרי מילאה תפקיד משמעותי בדרך הזאת. היא חיברה אותו אל השורשים ואל העומק שבהם. צברי מצדו למד לקחת אותם קדימה ולא להישאר בנוסטלגיה.
ואז הגיע "ג'וני" והזיז את צברי מדרגה משמעותית קדימה. השיר הציג באופן ברור את העולם שהוא בנה לעצמו. רוקנרול, מוזיקה מזרחית וגרוב נשזרו יחד בלי מאמץ. גם השפה נשמעה קרובה יותר לרחוב מאשר לאולפן. משם כבר היה ברור שצברי לא מחפש מגירה מסוימת. הוא מעדיף לערבב את המגירות ולהשאיר עליהן את טביעת האצבע שלו.
התימנים החדשים
כאן נכנסת בעיניי הגדרה שאני משתמש בה כבר שנים. "התימנים החדשים" אינם ז'אנר רשמי או תנועה עם מניפסט. זו משפחה מוזיקלית ורעיונית שחיה כאן כבר לא מעט שנים. חבריה לוקחים מסורות ישנות ומשחררים אותן אל ההווה. הם לא משמרים את הצליל בתוך ויטרינה מוזיקלית. הם נותנים לו להתערבב עם מה שקורה עכשיו.
שי צברי לקח פיוט, גרוב ורוק למסע הפרטי שלו. לירון עמרם חיבר מסורת תימנית לאלקטרוניקה ופאנק. רביד כחלני פתח את הצליל הזה אל המדבר ואל העולם. דודו טסה נכנס לתמונה ממסורת אחרת, בעיקר עיראקית. אבל גם הוא פועל באותה רוח של פירוק והרכבה מחדש. אצל כולם המסורת אינה יעד, אלא חומר גלם חי.
בר צברי נמצא בעיניי בדיוק בתוך המשפחה הזאת. הוא מביא את השורש התימני, אבל אינו נותן לו להשתלט. הוא מכניס אליו רוק, פופ, ים תיכוני ושפה עכשווית. לפעמים הוא נשמע מחוספס ולפעמים כמעט רך. בכל המקרים נשארת אצלו אותה תחושת בית. לא בית נוסטלגי, אלא בית שחי בתוך הרחוב הישראלי.
השורש הפך גם לעמדה
ב"ארץ נהדרת" צברי לוקח את החיבור הזה צעד נוסף קדימה. הפעם השורש כבר אינו רק צליל או דרך שירה. הוא הופך לעמדה כלפי המקום שבו הוא חי. הארץ אינה רק תפאורה שמאחוריו. היא הופכת לדמות המרכזית בתוך השיר. הוא מתווכח איתה, כועס בשמה ובסוף גם מחבק אותה.
אולי כאן נמצא החיבור העמוק למסלול שלו עד עכשיו. צברי כבר למד להשתמש במזרח ובמערב בלי להתנצל. עכשיו הוא עושה אותו דבר גם עם הישראליות שלו. הוא לא מחפש גרסה נקייה ומצוחצחת שלה. הוא רוצה את כל החבילה, כולל הכאב והלכלוך. דווקא משום כך האהבה בסוף נשמעת אמינה יותר.
ארץ נהדרת, אבל לא מושלמת
"ארץ נהדרת" עובד משום שהוא לא מנסה להיות שיר מחאה קלאסי. הוא גם לא מנסה להיות המנון לאומי חדש. צברי נשאר באמצע, במקום שבו רובנו נמצאים ממילא. הוא כועס על מה שקורה, אבל קשור עמוק למקום. הוא מקלל רגע אחד ומבקש מחילה ברגע הבא. זאת הסתירה שמחזיקה את השיר כולו.
בסופו של דבר צברי לא מציע פתרונות למציאות הישראלית. הוא פשוט מניח אותה מולנו כפי שהוא רואה אותה. לפעמים היא מכוערת, לפעמים מרגיזה ולפעמים בלתי נסבלת. אבל מבחינתו היא עדיין הבית. אולי לכן דווקא אחרי כל החשבון מגיעה הצהרת האהבה. מבחינתו היא נשארת, בכל זאת, ארץ נהדרת.
ב 20 באוגוסט יעלה בר צברי להופיע שוב באמפי תל אביב. זאת כבר נקודת ציון משמעותית במסלול שלו. הבחור שהביא את "ג'וני" כבר מזמן אינו מבקש שיכירו אותו. עכשיו הוא משתמש בבמה ובשירים כדי לדבר על המקום עצמו. הוא עושה זאת בלי כפפות ובלי להסתיר את האהבה.
