את ערב הבכורה של "השותפה" פספסתי. התחייבויות קודמות קראו לי לנמל יפו, אל מופע ההשקה של Idiot!. את החוב השלמתי אמש באולם 2 של התיאטרון הקאמרי. רוב הכרטיסים נמכרו לוועד המורים. האולם כמעט התמלא עד אפס מקום. בעיקר מורות. לא מעט צחוק נשמע עוד לפני שהמסך עלה. גם אנחנו הסתדרנו מצוין ומצאנו את מקומנו.
כבר בתחילת הערב חזרה אליי מחשבה מוכרת. שוב מחזה מתורגם. שוב סיפור שנולד מעבר לים. אין בכך כל פסול. להפך. זהו מחזה כתוב היטב. ובכל זאת נשאלת השאלה האם אין כאן מספיק מחזאים ישראלים שיודעים להציב על הבמה סיפורים מקומיים באותה רמת כתיבה. התשובה ודאי מורכבת יותר, אך השאלה ממשיכה לרחף מעל לא מעט הפקות.
שתי נשים. במה אחת. אינספור גילויים
המחזה שכתבה ג'ן סילברמן מציב במרכזו שתי נשים. שתיהן כבר צברו לא מעט ניסיון חיים. שישים הוא כנראה השלושים החדש.
שרון מתגוררת באיווה. חיים שקטים. מסודרים. כמעט צפויים מראש. אל ביתה מגיעה רובין מן הברונקס בניו יורק. שתי נשים. שני עולמות. שני קצוות שנפגשים במקרה אחד. רובין, אותה מגלמת מיקי קם, נושאת עמה אורח חיים שונה לחלוטין. היא לסבית. טבעונית. חופשייה. משוחררת ממוסכמות. שרון, בגילומה של אודיה קורן, מייצגת את הצד השני. שמרנות. סדר. שגרה. מכאן מתחיל מסע משותף שמטלטל את עולמן של השתיים.
כבר מהרגע הראשון ברור שאין כאן הצגה רגילה. על הבמה ניצבות רק שתי שחקניות. אין אנסמבל. אין חילופי דמויות. הכול נשען על דיאלוג מתמשך. משחק פינג פונג מדויק. כל משפט מחזיר כדור לצד השני. כל תשובה חושפת שכבה נוספת.
אט אט המחיצות נופלות. הסודות יוצאים לאור. כל אחת מגלה את עצמה מחדש דרך עיניה של האחרת.
צחוק שמסתיר לא מעט כאב
נקודת המפנה מגיעה כאשר שרון מגלה כי שותפתה החדשה מעשנת גראס. מכאן העלילה מתחילה להאיץ. הגבולות מיטשטשים. הבחירות הופכות נועזות יותר. גם המוסר מתחיל להתגמש.
מבלי לחשוף את המשך העלילה אפשר לומר שהסיפור מוביל את השתיים אל עולם של נוכלות, הונאות וסחר בסמים. הכול עטוף בהרבה הומור ובלא מעט רגעים מפתיעים. כאן טמון כוחו של המחזה. הקהל צוחק כמעט ללא הפסקה. אבל מתחת לצחוק מסתתרת בדידות. מסתתרת החמצה. מסתתר רצון עז לפתוח דף חדש גם כאשר נדמה שהרכבת כבר חלפה.
שתי שחקניות מחזיקות עולם שלם
אודיה קורן ומיקי קם נושאות את ההצגה על כתפיהן. אין להן רגע מנוחה. הן מקשיבות. מגיבות. בונות מתח. משחררות אותו בצחוק. אחר כך מחזירות את הקהל אל הרגש. זו משימה לא פשוטה. שעה וחצי כמעט ללא הפוגה. רק שתי דמויות. רק במה אחת. כאשר הכימיה ביניהן פועלת, הזמן פשוט נעלם.
בדבריה בתוכנייה חושפת הבמאית שירילי דשא כי החזרות התקיימו בין אזעקה אחת לאחרת. המציאות הישראלית חדרה גם אל חדר החזרות. דווקא בתוך אותה מציאות צמחה יצירה שעוסקת בכמיהה להתחלה חדשה. התחושה הזו מלווה גם את שתי גיבורות המחזה לכל אורכו ומעניקה לסיפור האמריקאי משמעות מקומית מאוד.
גם המוזיקה מספרת את הסיפור
המוזיקה של איתמר גרוס אינה רק מלווה את העלילה. היא מעניקה לה צבע נוסף. לצד העיטורים המוזיקליים המושפעים מהאוירה האמריקאית, השירים שנבחרו אינם נשמעים במקרה. כל אחד מהם מוסיף עוד שכבה למסע שעוברות שתי הנשים.
שיאו של הרגע המוזיקלי מגיע כאשר נשמעים הצלילים הראשונים של להיטה הענק של דולי פרטון מתוך הסרט "9To5". לפתע הכול מתחבר. הבחירה אינה מקרית. השיר מביא עמו רוח של עצמאות, מרד ושחרור אישי. בדיוק כמו המסע שעוברות גיבורות המחזה.
חדר המורים כבר הכריע
קשה היה להתעלם מן התגובות באולם. אותו חדר מורים ענק שישב סביבנו הפך למדד מצוין להצלחת ההצגה. פרצי הצחוק נשמעו שוב ושוב. הקהל שיתף פעולה עם כל תפנית. גם הרגעים השקטים זכו להקשבה מלאה.
אולי זו התשובה לשאלה שעלתה בראשית הערב. נכון, זהו מחזה אמריקאי. נכון, הוא נכתב בתרבות אחרת. אבל הסיפור שהוא מספר אינו שייך רק לאמריקה. הוא עוסק בחברות, בבדידות, בפחד משינוי ובתקווה להתחיל מחדש. אלה נושאים שחוצים שפות, יבשות ותרבויות.
יצאתי מן האולם עם חיוך גדול. "השותפה" מוכיחה שלפעמים שתי שחקניות מצוינות, טקסט חד ובימוי מדויק מספיקים כדי להחזיק אולם שלם מרותק במשך שעה וחצי.
קרדיטים
כתובת מחזה: ג'ן סילברמן. תרגום: גור קורן. בימוי: שירילי דשא. תפאורה: אלכסנדרה נרדי. תלבושות: אורנה סמורגונסקי. מוזיקה: איתמר גרוס. תאורה: ברוכי שפיגלמן. עוזרת במאית: קארין סיגל. משתתפות: מיקי קם, אודיה קורן.
כאן מתוודעים לתאריכים נוספים ורוכשים כרטיסים
