יש אירועי תרבות שאתה מגיע אליהם כשאתה יודע בדיוק מה תקבל. ויש את פצ'ה קוצ'ה. אירוע שבו כמעט כל מה שאתה יודע מראש מסתכם בשני מספרים: שש דקות וארבעים שניות.
הערב, יום שני, 12 באוקטובר, הגענו להיכל התרבות בתל אביב לסשן הראשון של פצ'ה קוצ'ה #26. זהו מפעל תרבותי שכבר מזמן חרג מגבולותיו של ערב מצגות יצירתי. במשך יומיים וארבעה סבבים זהים, כעשרת אלפים צופים פוגשים אמנים ויוצרים משלל תחומים. לכל אחד מהם מוקצב זמן קצר להציג רעיון, לספר סיפור או לברוא עולם שלם.
התוצאה לעיתים מרגשת, לפעמים משעשעת ולא פעם מפתיעה. בעיקר היא מזכירה שגם אחרי עשרים ושש מהדורות, הדמיון האנושי עדיין מסוגל להמציא את עצמו מחדש.
עשרים ושש מהדורות, וההיסטוריה ממשיכה
מאחורי החגיגה עומדים האוצרים והמנחים ענת ספרן ואיתי מאוטנר, יחד עם אנשי חברת פאזה. ספרן הביאה לישראל את הפורמט שנולד בטוקיו, ומאז היא ומאוטנר ממשיכים לטפח אותו. השניים מחפשים מדי שנה יוצרים מעניינים, כאלה שלא בהכרח זקוקים להגדרה אמנותית מקובלת.
כבר בשנת 2014 סיקרנו כאן את המהדורה ה־16, שהתקיימה בהאנגר 11 בנמל תל אביב. שנתיים לאחר מכן פגשנו את המהדורה ה־18 בהיכל התרבות. בהמשך הגיעו עוד ערבים, עוד יוצרים ועוד הפתעות. לאורך השנים חזרנו ודיווחנו על המפגש הייחודי בין אמנות חזותית, מוזיקה, עיצוב, קולנוע, מחול וטכנולוגיה.
מבחינתנו, אנשי המוזיקה, לפצ'ה קוצ'ה שמור מקום מיוחד. לאורך השנים פגשנו כאן הרכבים ואמנים שעדיין לא פרצו לתודעה הרחבה. האחיות לוז, A-WA וויקטוריה חנה הן דוגמאות מצוינות. הבמה הגדולה והמפגש עם אלפי צופים העניקו להם חשיפה משמעותית, ולעיתים גם דחיפה חשובה להמשך הדרך.
אלא שפצ'ה קוצ'ה מעולם לא הסתפקה במוזיקה. דווקא החיבור בין עולמות רחוקים מעניק לה את אופייה המיוחד.
מהקומיקס ועד הבינה המלאכותית
גם הפעם דאגו מאוטנר וספרן לתמהיל מגוון. הצלמת טלי רצקר, יוצרי הקולנוע איתן כהן ומורן מורדי, הקומיקסאית גלי שרף והמקעקע עומרי גולדזק נמנים עם המשתתפים. לצידם הופיעו אמנית הפרפורמנס אפרת גורן, הצלמת מיקה שפר וצמד האמנים נוי חיימוביץ' ותמיר ארליך.
את המפגש פתחו איליה קריינס וגרגורי לומיזה, חברי הצמד Shuv, עם שילוב של אמנות חזותית ומוזיקה חיה. כאן אני מעדיף לעצור. הרי שלושה סבבים נוספים עדיין ממתינים לקהל, ואין סיבה לקלקל את ההפתעות. נאמר רק שהערב הציע מבטים שונים על העולם שאנחנו חיים בו. חלקם אישיים מאוד, ואחרים הביאו הומור שלא תמיד ציפינו לפגוש.
כשהדיקטטורים פותחים את הפה ומתחילים לשיר
אחד הרגעים המשעשעים של הערב הגיע מכיוונם של אולי דנון ויונתן בלומנפלד, עם רעיון שהצליח להפוך את הרצינות התהומית של שליטים רודניים לקומדיה מוזיקלית.
השניים לקחו אמירות והצהרות של דיקטטורים, תרגמו ועיבדו אותן לשירים. פתאום הפכו משפטים שנאמרו במקור מתוך תחושת כוח מוחלט, סמכות עצמית חסרת גבולות ולעיתים גם איומים מרומזים, לטקסטים מוזיקליים שהצחיקו את הקהל. האבסורד נולד מהפער שבין המילים לבין ההגשה. הרי אותם מנהיגים התכוונו שדבריהם יישמעו כבדי משקל, ואילו כאן הפכו המילים לחומר גלם לסאטירה. ככל שהאמירות נשמעו רציניות ונפוחות יותר, כך התעצם האפקט הקומי.
מצאתי את עצמי מחייך, ולא רק. היו שם רגעים שהוציאו מהקהל צחוק קולני של ממש. בתוך המציאות שבה אנחנו חיים, יש משהו משחרר ביכולת לקחת אמירות של דיקטטורים ולהפוך אותן לשירים שמעוררים גיחוך. השניים, שפועלים גם במסגרת הפרויקט "חטאו בשירה", מצליחים להמחיש כיצד אפשר להתמודד עם טקסטים מאיימים דווקא באמצעות מוזיקה והומור. פתאום אותן אמירות נמלצות נשמעות כמעט כמו פארודיה על עצמן.
וזה בדיוק מסוג הרעיונות שבגללם כדאי להגיע לפצ'ה קוצ'ה. לא תמיד צריך תפאורה גדולה או הפקה מורכבת. לפעמים מספיק רעיון מקורי, ביצוע נכון וקצת חוצפה יצירתית כדי להאיר את המציאות מזווית אחרת.
קמילה כבר מזמן לא צריכה שיגלו אותה
אבל מבחינתי, גולת הכותרת המוזיקלית של הערב הייתה קמילה, שהגיעה אל הבמה לצד המוזיקאי והמפיק נועם הלפר ומקהלת קולות תלמה.
יש כאן היפוך מעניין ביחס לחלק מהמוזיקאים שפגשנו בפצ'ה קוצ'ה לאורך השנים. אם בעבר שימשה הבמה הזאת מקפצה לאמנים בראשית דרכם, הרי שקמילה מגיעה אליה אחרי שכבר עשתה את זה. היא בנתה קריירה, הופיעה בארץ ובעולם והפכה לאמנית בעלת זהות מוזיקלית ונוכחות בימתית משלה.
ההיכרות שלנו איתה החלה בקיץ 2015, כשהגענו למועדון בארבי להשקת אלבומה הראשון, "אדמה" (MamaLand). כבר אז נשביתי בקסמיה של הזמרת ילידת אזרבייג'ן, שחיברה מסורות מוזיקליות עתיקות לביטים אלקטרוניים ולגרוב עכשווי. מאז המשכנו לעקוב אחריה בהופעות, בהקלטות ובשיתופי פעולה. בין התחנות הבולטות אפשר להזכיר את הופעתה לצד ז'אן מישל ז'אר במצדה, את המופעים האינטימיים יותר ואת עבודתה עם נועם הלפר. בשנת 2022 דיווחנו כאן על גרסתה ל"קטורנה מסאללה" של אתניקס, שהלפר הפיק. גם אז בלט החיבור המעניין בין שורשיה האזריים לבין המוזיקה המקומית.
אבל קמילה אינה מסתפקת בשירה ובהלחנה. היא שולחת ידיה, ובכישרון לא מבוטל, גם למחול, לפרפורמנס ולדוגמנות. במקביל היא מלמדת פיתוח קול ומעבירה את ניסיונה לאחרים. מי שצפה בה לאורך השנים מכיר את יכולתה להפוך שיר להתרחשות בימתית. הקול, הגוף, התנועה וההבעה פועלים אצלה יחד. היא יכולה לנוע בין הגשה אינטימית ומעודנת לבין שירה גרונית עוצמתית, כזו שמביאה איתה הד של מסורות עתיקות.
בין הקול האזרי לאלקטרוניקה של נועם הלפר
החיבור שלה עם נועם הלפר, המוכר גם בשם נועמיקו, ממשיך את אותו מסע מוזיקלי. הלפר מביא אל היצירה מעטפת אלקטרונית עכשווית, בעוד קמילה נשענת על עולם שלם של זיכרונות, שפות ומסורות קוליות. אל השניים הצטרפה מקהלת קולות תלמה, שהרחיבה את המפגש מדיאלוג בין זמרת למפיק ליצירה רבת קולות.
מה שמסקרן בחיבור הזה הוא המתח שבין המסורת לבין הטכנולוגיה. מצד אחד ניצבת זמרת המחזיקה בקולה עולם מוזיקלי עתיק. מנגד ניצב מפיק שמכיר היטב את האפשרויות שמציע הצליל האלקטרוני. המקהלה מוסיפה ממד אנושי וקבוצתי, כמעט טקסי.
וכל העושר הזה נדרש להיכנס למסגרת של שש דקות וארבעים שניות. זו גם הסיבה לכך שהמפגש הזה מעניין במיוחד. קמילה אינה מגיעה כדי להוכיח שהיא יודעת לשיר, וגם לא כדי להציג את עצמה לראשונה לקהל. היא מגיעה כאמנית בשלה, שממשיכה לחפש דרכים חדשות לבטא את עולמה. מבחינתי, זו בדיוק המשמעות של יצירה שאינה עומדת במקום.
ויש עוד מקום להפתעות
בסיום הערב חזרתי למחשבה שמלווה אותי כבר שנים בכל מפגש עם פצ'ה קוצ'ה. מה גורם לאלפי אנשים להגיע שוב ושוב לאולם גדול, כדי לצפות באנשים שהם לא בהכרח מכירים, מציגים רעיונות שלא תמיד אפשר להסביר מראש? כנראה שהתשובה נמצאת בסקרנות. ברצון להיתקל במשהו חדש, לצחוק מרעיון בלתי צפוי, להתרגש מסיפור אישי או לגלות עוד אפשרות לחבר בין אמנויות.
ענת ספרן ואיתי מאוטנר ממשיכים להוכיח שגם אחרי עשרים ושש מהדורות, הנוסחה הזאת עובדת. ואם תשאלו אותי מה לקחתי מהסשן הראשון, אומר שהדיקטטורים הצליחו להצחיק אותי, וקמילה הזכירה לי שוב מדוע אני עוקב אחריה כבר יותר מעשור.
פצ'ה קוצ'ה #26 | היכל התרבות תל אביב | יום שני, 12 באוקטובר 2026.
נכח, צפה ומדווח: יובל אראל.
