מי שמכיר את ישי שוורץ מעולם המטאל והרוק הכבד, רגיל לפגוש אותו בסביבה מוזיקלית אחרת לחלוטין. במשך שנים הוא פועל משני צדי הבמה. מצד אחד מוזיקאי, יוצר ומנהיג להקת מטאל. מצד שני מפיק הופעות בינלאומיות, שהביא לישראל מאות אמנים והרכבים מעולמות הרוק הכבד, המטאל והאלטרנטיב.
שוורץ הוא חלק בלתי נפרד מהסיפור של סצנת הרוק האלטרנטיבי בישראל. מסלולו החל בימי מועדוני הפינגווין והרוקסן בתל אביב. בהמשך הוא הפך לאחד ממפיקי ההופעות המזוהים עם הסצנה המקומית. במהלך השנים הביא לכאן אמנים כמו מגדת', וייטסנייק, פיטר מרפי ואלפאוויל. לצד השמות המוכרים הוא ממשיך לחשוף את הקהל הישראלי לאוצרות מוזיקליים משלל סוגות המטאל.
אלא שהפעם שוורץ אינו מציג הרכב בינלאומי או מכין את הבמה לאורח מחו"ל. הוא ניצב בעצמו מול המיקרופון ומבקש לספר סיפור אישי. "מה שהיה לי בית" הוא הסינגל הראשון מתוך "השם שנשאר", אלבום הסולו הראשון שלו בעברית. אחרי עשרה אלבומים בינלאומיים בהרכבים שונים, שוורץ בוחר בשפת האם. הפעם הוא אינו זקוק לחומת מגברים כדי להעביר את המסר.
הקול השקט של ההדף השלישי
שוורץ מתאר את השיר כקול השקט של "ההדף השלישי". זהו אותו שלב שבו האסון כבר התרחש, אבל השלכותיו ממשיכות ללוות את החיים. לכאורה, השגרה חוזרת למסלולה. אנשים עובדים, מגדלים ילדים ומנסים להמשיך הלאה. אלא שהטראומה אינה נעלמת. היא מרימה את ראשה ברגעים בלתי צפויים ומזכירה שהחיים כבר אינם כפי שהיו.
השיר נפתח בתיאור של הליכה ממושכת בין חולות, ללא כיוון וללא מטרה. בהמשך מופיעות תמונות של גדר פרוצה, אש חיה ובובת דוב פגועה בפינת חדר. אלה דימויים שמעלים מיד זיכרונות מהאסון שפקד את יישובי העוטף.
ואז מגיע המשפט המצמרר "ואבא לא חזר". ארבע מילים שמצליחות לספר סיפור שלם. הבית, הילדות ותחושת הביטחון מתפוררים באחת. בהמשך חוזרת השאלה "ואיך מכאן לחזור?", שאינה עוסקת רק בחזרה למקום פיזי. היא נוגעת גם בניסיון להשיב לחיים את תחושת השייכות, הביטחון והמשמעות.
גם האמירה המוכרת שהזמן מרפא את האבל מקבלת כאן פרשנות קודרת. שוורץ מטיל ספק ביכולת הזמן לרפא את הפצעים. מבחינתו, הוא ממשיך לנוע קדימה, בעוד הזיכרונות נשארים מאחור.
בין ניק קייב, עמיר לב ולאונרד כהן
בהאזנה לשירו החדש של ישי שוורץ עולות בי אסוציאציות לניק קייב, עמיר לב ולאונרד כהן. לאו דווקא בשל דמיון מוזיקלי או השפעה ישירה, אלא בזכות אופי ההגשה. קול עמוק, צרוד קמעה, שאינו מבקש להרשים אלא לספר סיפור.
שוורץ נשמע כאן כמו טרובדור בן זמננו, כזה שיושב מול המאזין, בגובה האוזניים, ופורש בפניו סיפור אישי וכואב. הוא אינו זקוק למחוות דרמטיות או למנעד קולי יוצא דופן. דווקא החספוס, האיפוק והכנות שבהגשת המילים מעניקים לשיר את עוצמתו. וכך, כמעט בלי להרים את הקול, הוא מצליח לחדור אל הלב.
מעניין לפגוש את הצד הזה אצל מי שמזוהה במשך שנים עם עולם המטאל. אלא שגם מאחורי הגיטרות הכבדות, המקצבים הדוהרים והעוצמות החשמליות מסתתרים לא פעם סיפורים אישיים ורגשות חשופים. מבחינה זו, המעבר אל שיר אישי בעברית אינו מנותק לחלוטין משורשיו המוזיקליים.
האקורדיון של משה לוי מחזיר אותנו הביתה
את המילים כתב ישי שוורץ, ואת הלחן יצר יוני ביטון. גלעד פסטרנק, המוכר מעבודתו עם מופע הארנבות של ד"ר קספר ואתניקס, אחראי להפקה המוזיקלית ולעיבוד. פסטרנק מנגן גם בגיטרות ובבס, אלכס קרלינסקי בקלידים ואבי אבידני בתופים. יזהר אשדות אחראי למיקס.
אלא שבתוך המעטפת המוזיקלית הזאת בולט במיוחד האקורדיון של משה לוי. הצליל שלו מחזיר אותנו בבת אחת אל ישראל של פעם, אל הקיבוצים, חדרי האוכל וערבי השירה. הוא נושא עמו זיכרון מוזיקלי של תקופה אחרת, ושל בית שפעם היה מובן מאליו.
החיבור בין קולו המחוספס של שוורץ לבין האקורדיון יוצר מפגש מעניין בין עולמות. מצד אחד, הגשה אישית המזכירה טרובדור המספר את סיפורו. מצד שני, צליל ישראלי מוכר שמעורר געגוע למקום ולזמן שאבדו.
השם שנשאר
"השם שנשאר" הוא אלבום הסולו הראשון של שוורץ בעברית. הוא נולד לאחר שנת עבודה משותפת עם גלעד פסטרנק, ועוסק בהתמודדות עם שדים פנימיים, הורות, פחד מהמוות ומערכות יחסים. לצד אלה, האלבום נוגע במציאות שהפכה את החיים בישראל לסיפור של לפני ואחרי שבעה באוקטובר.
את עטיפת הסינגל והאלבום צייר הרב איתי גבאי, אמן ובעל גלריה ביפו. השניים מכירים מגיל 16, עוד מימי המועדונים התל אביביים. כעת החברות הוותיקה שלהם מקבלת ביטוי אמנותי נוסף.
"הלוואי שנצליח להחזיר את הבית שאבד, את התקווה וקצת מהאור", כתב שוורץ עם צאת הסינגל.
מבחינתי, זהו גם המקום שבו השיר מקבל את מלוא משמעותו. האיש שהביא לישראל במשך עשרות שנים מוזיקה רועשת, מסעירה ולעיתים אפלה, בוחר כעת להביט פנימה. הוא אינו נוטש את המטאל או את עולם ההופעות הבינלאומיות, אלא מוסיף להם נדבך אישי.
ולפעמים, כדי לספר על בית שאבד, לא צריך חומת מגברים. מספיקים כמה מילים, קול צרוד ואקורדיון אחד שמחזיר אותנו אל מה שהיה פעם בית.
קרדיטים
מילים ושירה: ישי שוורץ
לחן: יוני ביטון
הפקה מוזיקלית ועיבוד: גלעד פסטרנק
גיטרות ובס: גלעד פסטרנק
קלידים: אלכס קרלינסקי
תופים: אבי אבידני
אקורדיון: משה לוי
מיקס: יזהר אשדות
מאסטרינג: ארן לביא
ציור העטיפה: הרב איתי גבאי
