אם אתם גוללים באינסטגרם או בטיקטוק, יש סיכוי שכבר שמעתם את ליעד ברוידא. גם אם לא ידעתם שזה הוא. מודה, בפעם הראשונה שנתקלתי באחד הסרטונים שלו, חשבתי שמדובר בעוד גימיק רשת. בעידן שבו טרנד חדש נולד כמעט מדי יום, קשה להתרגש מעוד ביצוע מפתיע. אבל אחרי פחות מדקה הבנתי שהסיפור כאן אחר לגמרי. ברוידא לא מתרגם שירים ישראליים לאנגלית. הוא גורם להם להישמע כאילו נכתבו באנגלית. וכאן בדיוק מתחיל הסיפור.
לא תרגום אלא יצירה מחדש
לא במקרה האלבום נקרא Transcreations ולא Translations. תרגום מעביר מילים משפה לשפה. יצירה מחדש מעבירה רגש, אווירה ורעיון. אלה שני דברים שונים לגמרי. כל מי שניסה פעם לתרגם שיר מכיר את הבעיה. המילים הן רק חלק מהעניין. החריזה, המקצב, ההומור והכאב מסתתרים ביניהן. אותם אי אפשר להעביר מילולית.
במקום להילחם במגבלות התרגום, ברוידא שואל שאלה פשוטה. מה היה קורה אילו השירים האלה נכתבו מלכתחילה באנגלית? פתאום זו כבר אינה עבודת תרגום. זו עבודת דמיון.
הרבה לפני שהרשת גילתה אותו
מי שמכיר את ברוידא רק דרך הסרטונים הוויראליים עלול לחשוב שמדובר בתופעה שנולדה בן לילה. בפועל, מאחוריו שנים של עבודה כמוזיקאי, נגן, מפיק ומעבד. הוא בילה זמן רב מאחורי הקלעים לפני שעמד במרכז הבמה. הניסיון הזה העניק לו ארגז כלים רחב. הוא יודע לפרק שיר עד היסודות. אחר כך הוא מרכיב אותו מחדש, בלי לאבד את הזהות שלו.
אולי דווקא משום כך הפרויקט נשמע טבעי. הוא אינו מרגיש כמו תרגיל אינטלקטואלי אלא כמו המשך ישיר של דרכו המוזיקלית.
ואז הגיעו אינסטגרם וטיקטוק
גם הסיפור הזה התחיל במסך הטלפון. ברוידא העלה לרשת סרטונים קצרים שבהם ביצע קלאסיקות ישראליות באנגלית. לכאורה עוד סרטון. בפועל רעיון שסקרן אלפי אנשים. התגובות הגיעו מיד. חלק מהצופים ניסו לזהות את השיר עוד לפני הפזמון. אחרים הודו שלרגע שכחו שהמקור בכלל נכתב בעברית.
הסרטונים צברו מיליוני צפיות והאזנות. הרשת הפכה למעבדת הניסויים שלו. רק אחרי שהקהל אימץ את הרעיון, נולד האלבום Transcreations.
אבל בעצם אנחנו כבר מכירים את הרעיון הזה
כאן מגיע הטוויסט. אנחנו רגילים לחשוב שברוידא עושה משהו חסר תקדים. האמת מורכבת יותר. במשך עשרות שנים ישראל אימצה לחנים שנולדו במדינות אחרות. הם קיבלו מילים בעברית והפכו לנכסי צאן ברזל. עם הזמן שכחנו בכלל את המקור.
כלומר, התרבות המקומית ידעה היטב לייבא מוזיקה ולהפוך אותה לשלנו. ברוידא פשוט הופך את כיוון הנסיעה. במקום להביא את העולם אל העברית, הוא מנסה להוציא את העברית אל העולם.
האם לשירים יש שפת אם?
זו אולי השאלה המעניינת ביותר שעולה מהאלבום. אנחנו רגילים לזהות שירים עם השפה שלהם. נדמה לנו שאי אפשר לדמיין אותם אחרת. אבל במהלך ההאזנה ל־Transcreations קורה דבר מסקרן. אחרי כמה דקות מפסיקים להשוות למקור. פשוט מקשיבים לשיר.
לא כל ניסיון מצליח באותה מידה. גם לא כל שיר חייב לעבור את המסע הזה. אבל עצם הניסיון גורם לחשוב מחדש על הקשר שבין שפה למוזיקה. אולי השפה היא רק כלי. אולי הרגש הוא זה שחוצה באמת גבולות.
יותר מאלבום קאברים
אפשר להגדיר את הפרויקט כאוסף קאברים באנגלית. זו גם תהיה החמצה. קאבר משחזר יצירה קיימת. כאן נבנית מציאות חלופית. השירים נשמעים כאילו גדלו במועדוני רוק בלונדון או בניו יורק ורק במקרה הגיעו אלינו.
זו אינה נוסטלגיה. זו אינה פרודיה. זהו ניסוי מוזיקלי. והיופי בניסוי הוא שלא חייבים להסכים עם כל תוצאה כדי להעריך את עצם קיומו.
אולי זו גם דרך חדשה לייצא מוזיקה ישראלית
במשך שנים אמנים ישראלים שביקשו לפנות לעולם כתבו שירים חדשים באנגלית. ברוידא מציע מסלול אחר.
הוא לוקח את הפסקול שעליו גדל דור שלם ומעניק לו שפה חדשה. לא כדי למחוק את הישראליות שלו. להפך. כדי לבדוק אם היא מסוגלת לחצות גבולות. מוקדם לדעת אם זו הדרך הנכונה. אבל זו שאלה תרבותית מעניינת הרבה יותר מעוד דיון על קאברים.
מהמסך אל הבמה
אחרי שהרעיון צבר מיליוני צפיות והתגבש לאלבום שלם, מגיע המבחן האמיתי. הבמה.
ליעד ברוידא יציין את יציאת Transcreations במופע השקה חגיגי שייערך ביום שני, 29 ביוני, במועדון בארבי בנמל יפו. יחד עם הרכב נגנים מלא הוא יבצע את שירי האלבום ויעמיד את הרעיון כולו מול הקהל החי. שם כבר אין אלגוריתם. יש רק שירים.
11 שירים, 11 תחנות בפסקול הישראלי
הכוח של Transcreations אינו רק ברעיון. הוא נמצא גם בבחירת השירים. ברוידא אינו מתמקד בתקופה אחת או בז'אנר אחד. הוא יוצר מסע בין דורות, סגנונות ויוצרים שהפכו לחלק מהזיכרון המוזיקלי הישראלי.
האלבום נפתח עם Right Now, גרסתו האנגלית של "כבר עכשיו". ירמי קפלן כתב, הלחין וביצע את המקור. כבר בבחירה הראשונה מצהיר ברוידא על כוונתו. הוא אינו מחפש רק קלאסיקות ותיקות אלא גם שירים שהפכו לפסקול של דור שלם.
בהמשך מגיע Just You & Me, המבוסס על "את ואני". את המילים כתב אהוד מנור. את הלחן יצר שלמה ארצי, שגם ביצע את השיר וייצג באמצעותו את ישראל באירוויזיון 1975. אחת מאבני הדרך של הפופ הישראלי יוצאת כאן למסע חדש.
עם Guitar & Violin חוזר האלבום אל "גיטרה וכינור". שלום חנוך כתב והלחין את השיר וביצע אותו יחד עם אריק איינשטיין. שני ענקי הרוק הישראלי נפגשים כאן מחדש דרך פרשנות אחרת.
What Tomorrow Holds נשען על "מה יהיה מחר", שביצע פאר טסי. את השיר יצרו איתן דרמון, אבי אוחיון ומתן דרור. הבחירה הזאת מוכיחה שהפרויקט אינו נוסטלגי בלבד. הוא מביט גם אל הפופ הישראלי של השנים האחרונות.
Pleasant Troubles מחזיר לחיים את "צרות טובות". שמרית אור כתבה את המילים. שלום חנוך הלחין וביצע. האירוניה והקריצה של המקור מקבלות מעטפת חדשה.
ב־Those Sad & Blue & Never-Ending Days פוגש ברוידא את "הימים הארוכים העצובים". אריק איינשטיין כתב את המילים. שלום חנוך הלחין. איינשטיין ביצע. כאן האתגר אינו רק הטקסט אלא גם האווירה המלנכולית שמלווה את היצירה.
עם A Cat, A Monster מגיע תורו של "חתול מפלצת". רמי פורטיס כתב את המילים. ברי סחרוף הלחין. פורטיס ביצע. לא פשוט לתרגם שיר כזה. קשה עוד יותר לתרגם את האישיות שמאחוריו.
ב־The Shadow of a Summer Day מופיע "צילו של יום קיץ". אלונה קמחי כתבה את המילים. יזהר אשדות הלחין וביצע. המפגש בין כתיבה ספרותית ללחן אינטימי מקבל כאן פרשנות חדשה.
השיר I'll Show You מבוסס על "נראה אותך". יהלי סובול כתב את המילים. פיטר רוט הלחין וביצע. יש לכך משמעות נוספת. פיטר רוט היה מהאנשים הראשונים שיצאו עם ברוידא לדרך בפרויקט הזה. הבחירה בשיר שלו סוגרת מעגל יפה.
אחריו מגיע Fruit Stain, גרסתו האנגלית של "כתם הפרי". זאב נחמה ותמיר קליסקי כתבו והלחינו את השיר, שהפך בביצוע אתניקס לאחד מלהיטי הענק של המוזיקה הישראלית. גם כאן נבחנת השאלה אם קלאסיקה מקומית יכולה לחיות חיים חדשים בשפה אחרת.
את האלבום חותם Children of Life, המבוסס על "ילדים של החיים". שלום חנוך כתב, הלחין וביצע את המקור. קשה לחשוב על סיום מתאים יותר. אחרי מסע בין יוצרים, תקופות וסגנונות, בוחר ברוידא להיפרד עם אחת מאבני היסוד של הרוק הישראלי.
רק בסוף ההאזנה מתברר ש־Transcreations אינו אוסף של 11 קאברים.
זהו ניסיון לבדוק אם שירים שהפכו לנכסי צאן ברזל בישראל יכולים להמשיך את חייהם גם מעבר לגבולות השפה שבה נולדו.
ואולי המסקנה פשוטה יותר מכל התיאוריה.
לשירים גדולים אין באמת שפת אם. הם פשוט מחכים שמישהו יספר אותם מחדש.
