אחרי שנים של הופעות מצליחות ומפגשים בלתי פוסקים עם הקהל, משינה מציגה יצירה חדשה. מאז האלבום "מתים שרים הולכים" משנת 2018, חברי הלהקה כמעט שלא פרסמו חומר מקורי חדש. במקום זאת הגיעו אוספים, מהדורות מיוחדות וגרסאות חדשות לשירים מוכרים.
הבוקר משתנה התמונה. השיר החדש "כמעט וכאילו" נושא את חתימתם של שלומי ברכה ויובל בנאי. כבר מהאזנה ראשונה עולה שאלה מסקרנת. האם מדובר ביריית הפתיחה לאלבום חדש ומלא? נראה שכן.
קשה להאמין שמשינה נכנסה לאולפן רק למען שיר בודד. התחושה ברורה. הלהקה פותחת דלת לפרק יצירתי חדש. במקביל, משינה נהנית בשנים האחרונות מפריחה מחודשת. אלפי מעריצים ממלאים אולמות ואמפי תיאטראות ברחבי הארץ. הקהל הוותיק ממשיך להגיע באהבה גדולה. לצדו צומח דור חדש של מאזינים. חלקם גדלו על תקליטי ההורים. אחרים גילו את הלהקה דרך שירותי הסטרימינג. רבים פשוט מחפשים רוק ישראלי אמיתי, ישיר וחסר פשרות. משינה מעניקה להם בדיוק את זה.
שיר על מדינה שחיה במצב ביניים
אין ספק שהסיטואציה הבוקר מחייבת צלילה פנימה אל המילים וניתוח יסודי באשר למה התכוון המשורר באומרו… כבר בשורות הראשונות מציבים ברכה ובנאי את הנושא המרכזי של השיר. "כמעט" ו"כאילו" חוזרות שוב ושוב לאורך הטקסט. אלו אינן רק מילים. אלו מצבי תודעה. הדמויות שבשיר אינן מגיעות ליעד. הן אינן מקבלות החלטות. הן נעות במרחב מעורפל וחסר ודאות. הכול נמצא בתנועה. דבר אינו מגיע להכרעה. "כמעט וכאילו בדרך לשום מקום כאילו כמעט איבדו את התום". השורות הללו נשמעות כמו תיאור של אנשים אבודים. אפשר לקרוא אותן גם כתיאור של חברה שלמה. חברה שמחפשת כיוון ומתקשה למצוא אותו.
בין צפון לדרום האופק ממשיך להאדים
אחת השורות הבולטות בשיר מגיעה בהמשך. "ועד שיחליטו צפון או דרום האופק אדום". הצפון והדרום מייצגים כאן הרבה יותר מכיוונים גיאוגרפיים. הם מסמלים מחלוקת, פיצול וחוסר הכרעה. האופק האדום מוסיף תחושת דחיפות ואיום. משהו עומד לקרות. אולי הוא כבר קורה. הטקסט אינו מטיף ואינו מציע פתרונות. הוא מתבונן במציאות ומניח אותה מול המאזין. כל אחד מוזמן למצוא בה את המשמעות שלו.
סיפור אמיתי שנולד מתוך הדמיון
בלב השיר מופיעה אחת השורות היפות והמסקרנות ביותר. "זה סיפור אמיתי שהומצא מהדמיון". משפט אחד מחבר בין אמת לבדיה. בין מציאות לחלום. בין מה שקרה לבין מה שאפשר לדמיין. מיד אחריו מגיעה שורה מסקרנת לא פחות. "יש מי שמכיר את השירים שעדיין לא נכתבו". זו מחשבה על יצירה ועל השראה. אולי גם על זיכרון קולקטיבי. כאילו השירים כבר קיימים אי שם ומחכים שמישהו ימצא אותם.
מפרדס חנה אל הפאטה מורגנה
בחלק האחרון משנה הטקסט את האווירה. פרדס חנה, מריחואנה, איגואנה ונירוונה חולפות בזו אחר זו. לכאורה מדובר במשחק מילים משעשע. מתחת לפני השטח מסתתרת אמירה רחבה יותר.
הפזמון החוזר מחדד אותה. "זאת לא מדינה נה זאת פאטה מורגנה". פאטה מורגנה היא אשליה. משהו שנראה קרוב וברור. כשמתקרבים אליו הוא נעלם. הדימוי הזה מעניק לשיר עומק נוסף. הוא מבטא תחושת תסכול מול מציאות חמקמקה. מציאות שקשה להבין וקשה לאחוז בה.
גם השורה הבאה אינה משאירה מקום לספק. "רוצה שלום הוא חדור
כאילו כועס יורה בו כדור". במעט מילים מתארים ברכה ובנאי את אחד האבסורדים הגדולים של החיים כאן. הרצון לפיוס מתנגש פעם אחר פעם באלימות ובפחד.
משינה נשמעת רעבה גם אחרי ארבעה עשורים
החוזקה הגדולה של "כמעט וכאילו" טמונה בתחושת ההווה שלו. משינה אינה נשענת כאן על נוסטלגיה. היא אינה מנסה לשחזר הצלחות עבר. היא מביטה סביב. היא מקשיבה לרחשי הזמן. היא מנסה לנסח את התחושות שמלוות רבים מאיתנו. אחרי יותר מארבעים שנות פעילות, זהו הישג מרשים.
אם השיר החדש אכן מבשר על אלבום נוסף, העתיד הקרוב נראה מסקרן במיוחד. משינה נשמעת חדה, רלוונטית ובעיקר רעבה להמשיך ליצור.
להקת משינה ממשיכה את סבב הופעות חגיגות 40 שנות פעילות, כל התאריכים המקומות והכרטיסים מצויים כאן.
