אמש התקיימה הצגת הפרמיירה החגיגית למחזה "מלאכים בלבן" בתיאטרון הלאומי הבימה. בדרך הביתה מהבימה לא חשבתי על התעלומה שבמרכז העלילה ולא ניסיתי לחבר עוד פרט לפאזל. המחשבות שלי נדדו למקום אחר לגמרי. חשבתי על רופאים, על מתמחים ועל אחיות. חשבתי על אותם אנשים שאנחנו פוגשים במסדרונות בתי החולים ובחדרי הטיפולים ומפקידים בידיהם את הדבר היקר ביותר שיש לנו, הבריאות שלנו. אלה שנדרשים לקבל החלטות גורליות גם אחרי לילה ללא שינה, גם אחרי משמרת שנמשכת הרבה מעבר למה שהגוף מבקש, גם כאשר העייפות והלחץ כבר נותנים את אותותיהם. זאת אולי המתנה הגדולה ביותר שמעניקה "מלאכים בלבן", המחזה החדש מאת גילית קוזבה ובבימויה של דפנה זילברג בתיאטרון הלאומי הבימה. היא מצליחה להסיט את המבט מן התעלומה עצמה אל בני האדם שנמצאים במרכזה.
על פני השטח מדובר בדרמת מתח המתרחשת בעולם רפואת הפריון. יש בה מסתורין, עימותים, חשדות ותפניות. אולם ככל שהעלילה מתקדמת מתברר כי הסיפור האמיתי אינו עוסק רק במה שקרה או במי מעורב במה. הסיפור האמיתי עוסק בבני אדם ובמערכת שבתוכה הם פועלים. הוא עוסק במתח המתמיד שבין שליחות לבין מציאות, בין ערכים לבין אילוצים, בין הרצון לעשות את הדבר הנכון לבין הקושי לעשות אותו כאשר התנאים סביבך רחוקים מלהיות אידיאליים.
שאלות שנשארות גם אחרי שהמסך יורד
ככל שההצגה התקדמה מצאתי את עצמי חוזר שוב ושוב לאותה מחשבה. מה קורה לאדם טוב בתוך מערכת שנמצאת תחת לחץ בלתי פוסק. מה קורה כאשר המציאות דורשת ממנו לקבל החלטות קשות פעם אחר פעם. האם אפשר להישאר נאמן תמיד לערכים שעליהם גדלת ושאותם למדת במהלך שנים של הכשרה מקצועית. והאם מגיע רגע שבו השחיקה, העייפות והמחסור במשאבים מתחילים להשפיע גם על מי שהגיע למקצוע מתוך תחושת שליחות עמוקה.
לזכותה של גילית קוזבה ייאמר שהיא אינה מחפשת פתרונות פשוטים ואינה מחלקת את העולם לטובים ורעים. במקום להצביע על אשם אחד, היא מבקשת מן הצופים להביט בתמונה הרחבה יותר. זו תמונה שבה מערכת שלמה מתמודדת עם לחצים, מגבלות, מחסור במשאבים וציפיות בלתי אפשריות. מתוך המציאות הזאת עולות שאלות על אחריות, על מוסר ועל המחיר שמשלמים בני אדם כאשר הם נדרשים לשאת על כתפיהם משקל כבד לאורך זמן.
השאלות הללו אינן שייכות רק לעולם הרפואה. הן רלוונטיות כמעט לכל מערכת ציבורית גדולה. הן נוגעות במקומות שבהם אידיאלים פוגשים מציאות ובנקודות שבהן אנשים מגלים שהחיים מורכבים הרבה יותר מהעקרונות היפים שלמדו בתחילת הדרך. אולי משום כך הן ממשיכות להדהד גם לאחר שהאורות באולם נדלקים.
מי מטפל במטפלים
החלק שנגע בי יותר מכל לא היה קשור דווקא לעלילה. הוא היה קשור לאנשים שמחזיקים את המערכת. בשנים האחרונות אנחנו שומעים שוב ושוב על מחסור בכוח אדם, על עומסים במחלקות ועל מאבקי המתמחים. הכותרות חולפות במהירות. הנתונים נשכחים. אבל "מלאכים בלבן" מצליחה להחזיר פנים אנושיות אל מאחורי המספרים.
במהלך הצפייה מצאתי את עצמי חושב על אותם אנשי רפואה שפוגשים כאב, חרדה, אובדן ותקווה מדי יום. אנשים שנדרשים להמשיך לתפקד גם כאשר הם עצמם עייפים, שחוקים ומותשים. המחזה אינו מבקש לעורר רחמים כלפיהם ואינו מציג אותם כקדושים. הוא פשוט מזכיר שהם בני אדם. לפעמים נדמה שדווקא האמירה הפשוטה הזאת היא אחת החזקות ביותר העולות מן הבמה.
אנסמבל שיודע לעבוד יחד
אלונה סער מובילה את ההצגה בבגרות ובביטחון ומחזיקה היטב את הציר הרגשי שסביבו נעה העלילה. היא מצליחה להעביר את הספק, הכאב והנחישות של דמותה מבלי לגלוש למחוזות מוגזמים. עופר חיון מביא לבמה נוכחות חזקה ומדויקת, בעוד יגאל שדה מעניק לדמותו סמכות, ניסיון ומשקל דרמטי המצטבר מסצנה לסצנה.
לצידם פועלים אימרי ביטון, אבישי מרידור, מרינה שויף, הילה שלו וקורל קרואני. כולם יחד יוצרים אנסמבל מגובש שבו איש אינו מנסה לגנוב את ההצגה. התחושה היא שכל אחד מהם מבין היטב את מקומו בתוך המארג האנושי הרחב יותר. התוצאה משכנעת, אמינה ומאפשרת לסיפור לנוע קדימה באופן טבעי.
שפה בימתית מדויקת
דפנה זילברג בונה את המתח בסבלנות ובאיפוק. היא אינה ממהרת ואינה מחפשת אפקטים קלים. במקום זאת היא מאפשרת לסיפור לנשום ולצופים להיכנס בהדרגה אל העולם שהיא יוצרת על הבמה. הקצב נשמר היטב והתחושה היא שכל סצנה ממוקמת בדיוק במקום שבו היא צריכה להיות.
התפאורה של ניב מנור משרטטת סביבת עבודה רפואית אמינה ומדויקת. במבט ראשון הכול נראה מסודר, נקי ומאורגן. ככל שההצגה מתקדמת נדמה שהמרחב הזה מתחיל לחשוף שכבות נוספות של מורכבות. עבודת הווידאו של נמרוד צין והתאורה של איל דניאל משתלבות היטב במכלול ומעניקות להתרחשות עומק נוסף מבלי להשתלט עליה. כל המרכיבים הבימתיים פועלים יחד כדי לשרת את הסיפור ולא כדי להסיט ממנו את תשומת הלב.
המוזיקה שמספרת סיפור נוסף
את דניאל סלומון אני רגיל לפגוש ליד הפסנתר. זו כמעט תמונה טבעית עבור מי שעוקב אחר יצירתו לאורך השנים. כאן הוא בחר בשפה אחרת. במקום להציב את המנגינה במרכז, הוא בונה שכבת צליל שפועלת מתחת לפני השטח. כלי המיתר, הצ'לו, הבס וכלי ההקשה אינם מבקשים למשוך תשומת לב לעצמם. הם מלווים את הסיפור, נושמים איתו ולעיתים נדמה שהם מספרים את מה שהדמויות אינן אומרות במילים.
לא פעם מצאתי את עצמי מקשיב למעבר מוזיקלי קצר ומבין בדיעבד כמה הוא הכין אותי רגשית לסצנה שבאה אחריו. זהו אחד מאותם מקרים שבהם פסקול טוב אינו מנסה להוביל את החוויה אלא לתמוך בה. הוא נמצא שם כל הזמן, אך רק בסוף מבינים עד כמה היה משמעותי.
ואז מגיע רגע ההשתחוויה. השחקנים עולים לבמה בפעם האחרונה וצלילי Fix You של קולדפליי ממלאים את האולם. פתאום הבחירה הזאת נראית מדויקת להפליא. זהו שיר על הרצון לתקן את מה שנשבר, על ניסיון להושיט יד לאדם אחר ברגעי כאב ועל התקווה שאינה נעלמת גם כשהמציאות נראית חסרת פתרון. במובנים רבים אלו גם הנושאים המלווים את "מלאכים בלבן" לכל אורכה.
הרבה מעבר למותחן רפואי
לא יצאתי מ"מלאכים בלבן" עם תשובות. יצאתי ממנה עם מחשבות. על מערכת הבריאות, על האנשים שמחזיקים אותה, על המחיר שהם משלמים. על הגבול הדק שבין מה שנכון לבין מה שאפשרי על האחריות הכבדה המונחת על כתפיהם של אנשים שבחרו במקצוע שנועד לעזור לאחרים.
יש הצגות שמסתיימות כשהקהל קם ממקומו. יש הצגות שממשיכות לחיות עוד זמן מה בדרך הביתה. "מלאכים בלבן" שייכת לסוג השני. לא בגלל התעלומה שבמרכזה, אלא בגלל האנשים שהיא מציבה מול עינינו ובגלל השאלות שהיא משאירה פתוחות הרבה אחרי מחיאות הכפיים האחרונות.
