האמן והיוצר יאיר גרבוז הלך לעולמו בגיל 80 לאחר מחלה קשה. המנוח הותיר אחריו גוף יצירה רחב והשפעה עמוקה על התרבות הישראלית. לאורך יותר מחמישה עשורים הוא פעל כצייר, כותב ומורה, ושילב בין תחומים ליצירה אחת שלמה שנשענה על קול אישי ברור. כבר מראשית דרכו הוא בחר שלא ללכת בתלם, אלא לבחון את המציאות מהצד, לשאול שאלות ולייצר תגובה.
אמן של שכבות וזיכרון
גרבוז צמח לצד רפי לביא ופיתח שפה קולאז׳ית מובחנת ששילבה טקסטים ודימויים. הוא יצר מתח מתמיד בין תרבות גבוהה לבין היומיום הישראלי. העבודות שלו בחנו זהות מקומית דרך הומור חד ולעיתים נוקב, תוך חשיפת פערים חברתיים והצגתם באור לא שגרתי. במקביל לפעילותו האמנותית הוא לימד ועמד בראש המדרשה בבית ברל והשפיע על דורות של יוצרים דרך דרישה לחשיבה ביקורתית.
סאטירה וכתיבה ישירה
גרבוז כתב ספרים, מאמרים וטורים ושמר על קול ברור ונגיש לקוראים. הוא שילב הומור עם ביקורת והצליח לגעת בהרגלים ובמנגנונים חברתיים מוכרים. הכתיבה שלו הציגה את המציאות מזווית אחרת ולעיתים לא נוחה, אך תמיד מדויקת. הוא לא ריכך מסרים ולא ביקש להתחנף, אלא הציב מראה חדה מול החברה הישראלית.
נוכחות בין תחומים
גרבוז הרחיב את פעילותו גם אל עולם התיאטרון דרך עיצוב ושיתופי פעולה. הוא עבד עם התיאטרון הקאמרי והביא לבמה שפה חזותית מובחנת. הקשר למוזיקה נשאר עקיף אך נוכח בתוך המרחב התרבותי שבו פעל, כאשר השתתף באירועים רב תחומיים וכתב גם על מוזיקה מתוך מבט רחב.
אמנות ופוליטיקה נפגשות
גרבוז החזיק בעמדות שמאל ליברליות והביע אותן באופן גלוי וישיר. הוא ביקר לאומנות, דתיות ממסדית ופופוליזם מבלי לעדן את דבריו. נאומו בשנת 2015 עורר סערה ציבורית רחבה, כאשר האמירה על מנשקי קמעות הציתה ויכוח חריף. חלק ראו בכך התנשאות, אחרים זיהו ביקורת אמיצה וישירה. כך הפך לדמות פוליטית בולטת גם מחוץ לשדה האמנות.
מבט אישי
ההיכרות שלי עם יצירתו החלה דרך מפגש עקיף אך משמעותי. בשנות התשעים עבדתי באבטחת אגף הרווחה בעיריית רמת גן, שם פגשתי את מרגלית אשתו שעבדה בצוות העובדות הסוציאליות. דרך אותה היכרות נחשפתי לראשונה לעולם הציור שלו, והמפגש הזה פתח עבורי דלת להבנת השפה הוויזואלית שיצר. מאז המשכתי לעקוב אחר עבודותיו והקול הייחודי שנשמע מהן.
גרבוז השאיר אחריו מורשת מורכבת של אמנות ואמירה. הוא עורר השראה לצד מחלוקת ונשאר נאמן לקולו עד הרגע האחרון.

