יש שירים שמרגישים כמו שיחה פתוחה. בלי פילטרים. בלי מניירות. כזה הוא "כיסופים", השיר החדש של רביב כנר, שממשיך לבסס קול אישי ברור בתוך מציאות רועשת.
שיר אחד – תקופה שלמה
כנר עובד על אלבום שלישי שיכלול תשעה שירים, כל אחד מהם נוגע בפרק אחר בחייו. "כיסופים" מתמקד בתקופת השירות הצבאי, אבל מצליח לחרוג מהזמן ההוא ולהישמע רלוונטי להווה. זה לא רק זיכרון, זו תחושה שחוזרת ונשארת. המילה כיסופים מקבלת כאן משמעות כפולה. גם געגוע פנימי וגם נקודה ממשית על המפה. מקום שבו קורים דברים, מקום שבו נשארים סימנים.
בין פשטות לשבר
הטקסט נע בין תמימות של גיל שמונה עשרה לבין רגעי התפכחות כואבים. כנר לא מייפה את המציאות. הוא מתאר אותה כמו שהיא. עשן, עייפות, פחד, והניסיון להמשיך לתפקד. השורה "ורק שלא לנצח נישאר פה בני עשרים כי אני לא בקטע" תופסת את כל הסיפור במשפט אחד. אין כאן דרמה מוגזמת. יש אמת ישירה שנכנסת מתחת לעור. המילים עצמן מחזקות את התחושה הזאת עם דימויים חדים של שגרה שנשברת בתוך מציאות לחימה.
שותפים ליצירה
מאחורי השיר עומדים אבי אוחיון ומתן דרור, שותפים קבועים לדרך, ואליהם מצטרף גם בניה ברבי. החיבור הזה שומר על איזון בין הפקה מדויקת לבין רגש לא מעובד. ההפקה של מתן דרור נותנת לשיר מרחב לנשום, בלי להעמיס, בלי להסתיר.
קליפ של דיסוננס
הקליפ מציג חייל בפעולות יומיומיות. לכאורה שגרה, בפועל מציאות אחרת לגמרי. הדיסוננס הזה עובד היטב. הוא לא צועק, הוא מחלחל.
בין עבר להווה
כנר מספר שהשיר נכתב מתוך ערבוב בין חוויות מתקופת מבצע צוק איתן לבין המציאות הנוכחית. בין ייאוש לתקווה, בין הדחקה לרגעים של בהירות. הוא מקדיש את השיר ל 21 ההרוגים באסון קריסת המבנים בינואר 2024 ולחיילי צה"ל. הקדשה שמרגישה אישית ולא טקסית.
ממשיך להתרחב
לצד הקריירה המוזיקלית, כנר ממשיך לנוע גם על הבמה עם תפקיד ראשי במחזמר "סיפור הפרברים" בתיאטרון בית ליסין. הוא לא נשאר במקום אחד. הוא מתפתח, מחפש, נוגע בעוד תחומים.

