כיכר הבימה, רגע אחד קטן של אוויר שנכנס למערכת לחוצה מדי. ההפגנה שאושרה להתקיים שם, למרות התנגדות המשטרה, הרגישה כמו מישהו בבית המשפט שפתח כפתור בחגורה, אולי אפילו שחרר קצת את הגומי במכנסיים. לא מהפכה, לא ביטול מגבלות, אבל כן תזוזה. תזוזה שמעלה שאלה אחת ברורה – אם כאן אפשר, אז למה שם לא.
ההחלטה של בית המשפט העליון לאפשר הפגנה מרובת משתתפים בלב תל אביב לא עומדת בחלל ריק. היא נכנסת לתוך מציאות שבה עולם התרבות עדיין מתנהל תחת מגבלות נוקשות, לעיתים שרירותיות למראית עין, ובעיקר כאלה שמעוררות תחושת אי צדק הולכת וגוברת.
מי סופר את הקהל ומי לא
באותם ימים ממש, כשהכיכר התמלאה, אולמות הופעות ומועדונים קיבלו הנחיות ברורות. עד חמישים איש. לא משנה אם מדובר בחלל שיכול להכיל מאות. לא משנה אם יש מערכת בטיחות, סדרנים, יציאות חירום וכל מה שצריך. חמישים וזהו.
ואז מגיעה השאלה הפשוטה, זו שאי אפשר להתחמק ממנה. מה ההבדל המהותי בין קהל שעומד בכיכר לבין קהל שעומד מול במה. למה זה מותר וזה לא.
שאול מזרחי לא מחכה לתשובות
מי שלא חיכה יותר מדי כדי לשאול את השאלות בקול רם הוא שאול מזרחי, האיש שמאחורי מועדון הבארבי. מקום שהפך לשם נרדף להופעות חיות בישראל, כזה שתפוסתו המלאה מגיעה לכאלף איש לפי רישוי מסודר.
מזרחי לא מדבר רק בשם עצמו. הוא מבטא תסכול של סצנה שלמה. אמנים, טכנאים, מפיקים, ברמנים, כל מי שחי מהדבר הזה שנקרא תרבות חיה. כשהוא שואל למה קניון מלא אדם מותר ומועדון עם שליטה מלאה על כניסה ויציאה אסור, זו לא רק תלונה. זו דרישה להסבר.
בין חיוני ללא חיוני
המדינה מצידה מחזיקה בטיעון מוכר. יש פעילויות חיוניות ויש כאלה שלא. קניות, מזון, שירותים בסיסיים, כל אלה מקבלים עדיפות. הופעה, גם אם היא נשמה לאדם אחד, נתפסת כפנאי עבור אחר.
אבל המציאות לא תמיד מתיישרת עם ההגדרות האלה. מי שנכנס לקניון עמוס או לשוק הומה יודע היטב שהמספרים שם לא עוצרים בחמישים. לפעמים הם אפילו לא מתקרבים לזה מלמטה. ובכל זאת, שם זה עובר.
אכיפה בררנית או מציאות מורכבת
ואם כבר מדברים על שוויון, אי אפשר להתעלם מהפער בין ההנחיות על הנייר לבין מה שקורה בפועל. לצד ההגבלות הנוקשות על אולמות ומופעים, יש לא מעט מצבים שבהם התקהלויות אחרות חורגות בפועל מהמכסות שנקבעו. זה לא סיפור של מגזר אחד אלא של אכיפה לא אחידה. יש מקומות שבהם ההנחיות נאכפות בקפדנות ויש כאלה שבהן הן מתרופפות, לעיתים מתוך קושי אמיתי לאכוף ולעיתים מתוך סדרי עדיפויות.
אבל מנקודת המבט של מי שמקפיד, זה נראה כמו כללים שלא חלים על כולם באותה מידה. וכשזה קורה, הדיון כבר לא נשאר רק בתחום הבריאות או הביטחון. הוא עובר לשאלה של אמון. של צדק. של האם המדינה באמת עומדת מאחורי ההנחיות שלה באופן שווה.
כשעקרון השוויון עולה לבמה
כאן בדיוק נכנס המשפט. לא כסיסמה אלא ככלי. עקרון השוויון, עקרון המידתיות, השאלה האם יש הבחנה אמיתית או רק נוחה. אם הסיכון דומה, אם הצפיפות דומה, אם השליטה אפילו טובה יותר באולם סגור, אז למה ההגבלה שונה. בית המשפט לא ממהר לפרק מדיניות ביטחונית. הוא כן יודע לשאול שאלות. הוא כן יודע לבקש נימוקים. והפעם, אחרי ההפגנה בהבימה, נדמה שיש יותר לגיטימציה לשאול.
לא מהפכה אלא סדק
אף אחד לא באמת מצפה שמחר בבוקר ייפתחו כל האולמות ללא מגבלות. זה לא הסיפור. הסיפור הוא אותו סדק קטן שנפער. האפשרות לטעון שהמצב הקיים לא מחזיק מים כמו שהוא. אם ההפגנה הייתה הרגע שבו שוחרר הכפתור, אולי עכשיו מתחיל הדיון האמיתי על כמה עוד אפשר לשחרר בלי שהמכנסיים ייפלו. והפעם, זה כבר לא רק עניין של תרבות. זה מבחן של עקביות שלטונית ושל אמון ציבורי.
