בין זיכרון לעיר – שני קולות בג’אז המקומי

ג’אז כרגע של נשימה

ישנם רגעים שבהם מוזיקת ג’אז מצליחה לעצור את הזמן. לא במובן הדרמטי, אלא דווקא בשקט. היא פותחת מרחב נשימה, מאפשרת בריחה רגעית מהעומס, מהחדשות, מהרעש, ומציעה סוג של ריפוי. לא פתרון, לא תשובה, אלא שהות. בתוך התקופה הזו, שבה חרדה ולחץ הופכים לשגרת יום, יש ערך מיוחד לאלבומים שמבקשים לקחת את המאזין למסע פנימי, כזה שנשען על גרוב, זיכרון ורגש. שני אלבומים חדשים, שונים באופיים אך מחוברים ברוח, מציעים בדיוק את זה – האחד של ספי ציסלינג עם “The Librarian”, והשני של יונתן לוי עם “Farewell Metro Boy”.

ספי ציסלינג – ספריית הזיכרונות והגרוב

ספי ציסלינג ממשיך לבסס את מקומו כאחד הקולות הייחודיים בסצנת הג’אז המקומית. הוא לא זמר של הצהרות גדולות אלא מוזיקאי של דיוק. “The Librarian” הוא אלבום שנבנה כמו ארכיון אישי. כל קטע הוא זיכרון, מחווה, או רמז להשפעה מוזיקלית שנטמעה בו לאורך השנים. זה מתחיל מהחיבור לפאנק ולג’אז פאנק של רוי איירס והארבי הנקוק, ממשיך דרך אינטימיות שמושפעת מיוסף לטיף, ומגיע לשיא רגשי בקטעים כמו “Brothers” – מחווה לאחיו, שהפכה עם הזמן ליצירה חיה שמתגלגלת בין גרסאות ועיבודים. ציסלינג לא מנסה להרשים בכוח, אלא לספר סיפור דרך צליל. התוצאה היא אלבום חם, אישי, כזה שמזמין את המאזין להיכנס פנימה ולא רק להקשיב מבחוץ. אך לא מדובר רק באלבום, ליצירה עצמה יש המשך וגרסאות עיבוד ורי מיקס שיצר בנו הנדלר.

האלבום “The Librarian” הוקלט בהרכב מצומצם שמאפשר לכל נגן לנשום בתוך המרחב הצלילי. לצד ספי ציסלינג פועלים נגנים שמרכיבים יחד גוף אחד חי ודינמי, ביניהם נועם חבקין, תום בוליג, עומרי שני והטרומבוניסט יאיר סלוצקי. שיתופי הפעולה הללו אינם רק ליווי אלא דיאלוג מתמשך, כזה שמאפשר לכל קטע להתפתח מתוך הקשבה הדדית, ולהעניק לאלבום תחושת אינטימיות חיה שנשמרת גם בהקלטה.

יונתן לוי – פרידה בתנועה אורבנית

מולו ניצב יונתן לוי עם “Farewell Metro Boy”, אלבום שנע בין עירוניות להתרוקנות, בין תנועה לפרידה. אם אצל ציסלינג יש תחושת בית, אצל לוי יש תחושת מעבר. הוא לוכד רגעים חמקמקים של חיים אורבניים, כאלה שחולפים בין תחנות, בין מפגשים, בין מחשבות. הצליל שלו פחות שורשי ויותר אוורירי, לפעמים כמעט אלקטרוני בתחושה, אבל עדיין נטוע עמוק בשפה של ג’אז עכשווי. לוי בונה עולמות דרך שכבות, דרך אווירה, דרך תנועה עדינה שמצטברת. זה אלבום שלא מתפרץ אלא מחלחל.

שני האלבומים האלה לא מתחרים זה בזה אלא משלימים. ציסלינג פונה פנימה, אל הזיכרון, המשפחה והמקורות. לוי פונה החוצה, אל המרחב העירוני והתחושה החולפת של זמן. שניהם יחד מציעים מנעד רגשי רחב, כזה שמאפשר למאזין לבחור את נקודת הכניסה שלו. ובעיקר, הם מזכירים עד כמה המוזיקה הזו עדיין רלוונטית. לא כמוזיאון של סגנון, אלא ככלי חי, נושם, שמסוגל לגעת, להרגיע, ולפעמים גם לרפא.