יש יוצרים שאתה מזהה אצלם תהליך. לא קפיצה חדה, לא המצאה מחדש, אלא התבהרות. רתם שפרן שייך לזן הזה. ארבע שנים לאחר אלבום הבכורה, כשהוא כבר בן 21 עם רזומה שמספיק לאחרים לקריירה שלמה בתחילת הדרך, משוחרר אלבומו השני "יותר מדי בבת אחת", המציג תמונת מצב כנה וכמעט לא נוחה של דור שחי מהר מדי ומרגיש חזק מדי.
בין חורף לנדודי שינה
כבר בשורות הראשונות של האלבום הוא מצהיר "תמיד כתבתי רק בחורף". החורף כאן הוא לא עונה אלא מצב נפשי. כמעט כל השירים נעים על הציר שבין לילה לחוסר שינה, בין מחשבות נודדות ללחץ בחזה. זה לא אלבום של דרמה גדולה אלא של סערה פנימית שקטה. הוא כותב על אהבה תוך כדי חשש מהסוף שלה, על פרידה עוד לפני שהתרחשה, על דפוס שחוזר על עצמו גם כשהלב מבקש הפעם אחרת.
"כותב שירי פרידה", שכבר הפך לשיר בולט ברדיו וברשתות, הוא אולי הצהרת הכוונות הברורה ביותר "אני כותב שירי פרידה ואת שוכבת לידי". זו שורה שמסבירה יוצר שחי את הסוף בזמן שההתחלה מתרחשת. הפופ כאן קליט ומזמזם, אבל הטקסט עוקץ מבפנים. לא המנון פרידה מתבכיין אלא שיר מודע לעצמו, כמעט אירוני, שמודה בחולשה בלי להתנצל.
כמעט עשיתי תאונה אתמול
אחד הרגעים החשופים באלבום מגיע עם "כמעט עשיתי תאונה אתמול". אין כאן דרמטיזציה מיותרת. להפך. המשפטים נאמרים כמעט באגביות "למה אין לי אושר", "זמן עובר ושום דבר לא משתנה". דווקא הפשטות הזאת מחדדת את תחושת העומס. שפרן לא מחפש מטאפורות מורכבות. הוא כותב ישיר, בגובה העיניים, כמו יומן אישי שהפך לשיר פופ.
יותר מדי בבת אחת
שיר הנושא סוגר מעגל רגשי. זיכרונות, תמונה על הקיר, שיחות אחרונות, השם שלה ששורף בגרון. זה שיר שמבין שהסוף כבר קרה אבל הלב עדיין מנהל משא ומתן. המשפט "מצטער אם זה יוצא יותר מדי בבת אחת", הוא לא התנצלות לקהל אלא לאהובה, ואולי גם לעצמו.
הסאונד והעשייה
את כל השירים כתב והלחין רתם שפרן. על העיבודים חתומים יהלי שטרן, אורי יקותיאלי ושפרן עצמו, כאשר שטרן ויקותיאלי אמונים גם על ההפקה המוזיקלית. שפרן מוביל בשירה ובפסנתר, יקותיאלי בגיטרה החשמלית, עילי סלומון בבס, שטרן בתופים, ולצידם מקהלת קולות רחבה שמעניקה עומק והדגשות ברגעים הנכונים. המיקס והמאסטר של מאור אלוש שומרים על איזון בין אינטימיות להפקה עשירה.
התוצאה נעה בטבעיות בין פולק ישראלי לפופ עכשווי. אין כאן ניסיון להעמיס שכבות לשם הרושם. גם ברגעים הגדולים נשמרת תחושת חדר, פסנתר, לב פתוח.
הדרך עד כאן
מי שעקב אחריו עוד מימי "השמיים ואמנות הנפילה" זוכר יוצר תיכוניסט עם כתיבה בוגרת לגילו. מאז הספיק להופיע בפסטיבל הפסנתר, לשרת בלהקת חיל החינוך והנוער, לחרוש את הארץ בהופעות בתקופה מורכבת, ולכתוב גם בקונטקסט לאומי יותר, כולל הדואט עם נועה קירל בפרויקט "שוב הגיע סתיו". כל אלה נוכחים כאן ברקע, אבל האלבום הנוכחי בוחר לחזור פנימה, אל הסיפור האישי.
השורה התחתונה
"יותר מדי בבת אחת" הוא אלבום של דור שמרגיש מוקדם מדי ומאוחר מדי בו זמנית. של אהבה שמפחדת להירגע. של לילות לבנים ושל מחשבות שמסרבות לשתוק. רתם שפרן לא מנסה להיות גדול מהחיים. הוא מנסה להיות אמיתי. ובמקום שבו רבים בוחרים מסכה, הוא בוחר חשיפה.
מילה
כך רתם על האלבום החדש עם יציאתו – "אם הייתם מספרים לי לפני שנה כשהתחלתי לעבוד על האלבום הזה על כל מה שקורה בשבועות האחרונים, כנראה הייתי צוחק או בוכה או שניהם יחד. הייתי בתקופה לא פשוטה ורק ניסיתי לפרוק איכשהו את מה שאני מרגיש לשירים.
אתמול הקשבתי לאלבום וחשבתי לעצמי שזה פשוט הדבר הכי כנה, שלם, אמיתי ומכוון שיצא לי לעשות, וחשוב לי קודם כל להגיד תודה לאנשים שזה לא היה קורה בלעדיהם: לאורי יקותיאלי ויהלי שטרן שהפיקו את האלבום ומעבר להיותם המוזיקאים הכי טובים שאני מכיר הם גם החברים הכי טובים ומכילים שיכולתי לבקש והצליחו לתרגם את מה שאני מרגיש ל-11 שירים ❤️ לאורי כלטוב ודניאל נץ שידעו לספר בקול שלהם את מה שאני לא יכלתי לבד 🧡 לכל החברים והמוזיקאים המוכשרים שלקחו חלק באלבום הזה 🩵 למאור אלוש שידע איך לגשת ברגישות לכל צליל ויש לו את האוזן הטובה בעולם 🤍 למאיקי שמעוני שהאמין בי מהרגע הראשון, בחר לקפוץ איתי ועם השירים האלה למים והשאיר אותי שפוי 💛 לספיר, עדי ועמית מיוניברסל ישראל שעטפו את כל הדבר הזה ונתנו לו בית 💜 לאירית ירון דקר שמגשימה לי חלומות 🩷 למשפחה ולחברים שמי אני בכלל בלעדיהם 💙 ובעיקר- לכם.
תודה שאתם אוהבים ומקשיבים בתקופה שקשה להקשיב בה והכל מלחיץ ככ. שום דבר לא היה קורה בלעדיכם, וזאת רק ההתחלה של הדרך שלנו יחד 🙂 עכשיו סופסוף האלבום בחוץ והוא בידיים שלכם. מקווה שתאהבו אותו. זה לגמרי הלב שלי, כל הצדדים שבו 🥲 "
הופעת ההשקה לאלבום תתקיים ביום חמישי 30.4 במרץ 2 בתל אביב. מי שרוצה לפגוש את השירים האלה במרחב חי ונושם, יקבל הזדמנות לראות איך הלב הזה נשמע על במה. כרטיסים זמינים כאן.
