אמש התקיים מה שמכונה דאבל פיצ'ר מוזיקלי באודיטוריום של מרכז המוזיקה בגן כרונינגן ביפו. ערב זה כלל שתי הופעות שונות, שחוברו יחד בחוט מוזיקלי אחד של אמריקן קלאסי. המופע הראשון הציג עיבודי ג'אז ליצירות מתוך האופרה פורגי ובס של האחים גרשווין, בעוד המופע השני התמקד בשירי האהבה המוכרים של קול פורטר. מאחורי היוזמה וההפקה עמד ברק וייס, שממשיך לבנות בעקביות מרחב חי וסקרני למוזיקת ג'אז בישראל.
על הבמה עמדו טל ורון בסקסופון, גיא מוסקוביץ בפסנתר, אלון ניר בקונטרבס ושי זלמן בתופים. לצד הרביעייה ניצבה נעה לוי, אורחת מיוחדת בשתי ההופעות, עם נוכחות קולית רגישה וחיבור עמוק לחומר הקלאסי. נעה לוי, הפועלת בשנים האחרונות בסן פרנסיסקו, מביאה הגשה מדויקת אך חופשית, עשירה בניואנסים ומלאת הקשבה למוזיקה ולסיפור שמאחוריה.
נעה לוי סטייל
בעוד ארבעת הנגנים עלו בתלבושת צנועה ופשוטה, מעין קז'ואל מרושל, דווקא נעה לוי היא שהפתיעה לטובה. בחלקו הראשון של הערב עלתה בשמלה שחורה, כשמעליה עליונית אדומה בוהקת שהותאמה לנעלי עקב אדומות. לרגע נדמה היה שאנחנו במועדון לילה ניו יורקי או בלאס וגאס, ולא באודיטוריום היפואי. מבחינתי היה בכך מסר ברור: נעה לקחה את תפקידה עד הסוף, גם בפן הקולי והמוזיקלי וגם במימד הוויזואלי כחלק בלתי נפרד מההגשה והנוכחות על הבמה.
בחלקו השני של הערב היא החליפה תלבושת למראה אחר לגמרי: חצאית שחורה קצרה וחולצה צבעונית שנראתה כאילו נשלפה זה עתה מבוטיק אוונגרדי עכשווי. גם כאן היה ברור שהמופע כולו הוא חוויה שלמה, שבה הצליל, המילה והדימוי החזותי פועלים יחד, ונעה ממשיכה להוביל את הקהל בתוך החומר המוכר, כאילו היא מרכז כל ההתרחשות.
במהלך כל הערב עקבתי אחריה וחשתי כיצד היא נושמת במלוא חושיה את הצלילים, המקצבים והמילים, כאילו היא המנצחת על כל התזמורת שהייתה למעשה רביעייה בלבד. הקול שלה, העשיר והמדויק, שומר על זהות אישית ברורה ומאפשר למוזיקה לנשום ולהתפתח בכל רגע מחדש.
פורגי ובס
פורגי ובס היא הרבה מעבר לאופרה. מאז עלייתה בשנת 1935, היצירה של ג'ורג' ואיירה גרשווין עומדת בצומת שבין אופרה אירופית לבין בלוז, גוספל וג'אז אפרו אמריקאי. גרשווין ראה בג'אז שפה מוזיקלית מלאה ולא קישוט סגנוני, ולכן בנה מוזיקה שמכילה חופש ריתמי, עומק רגשי ומרחב אלתורי טבעי. זו גם הסיבה ששירי האופרה הפכו במהירות לסטנדרטים בעולם הג'אז ונוגנו שוב ושוב בגרסאות חדשות, פתוחות וחיות.
במופע עצמו העיבודים לפורגי ובס לא נשמעו כמחווה נוסטלגית אלא כקריאה עכשווית. המלודיות המוכרות שימשו נקודת מוצא לדיאלוג בין הכלים, לאלתור ולתנועה חופשית בתוך המסגרת, ונעה לוי הייתה תמיד שם, חלק מהדיאלוג, מובילה אותו ומעניקה לו קול אישי ומדויק.
קול פורטר
החלק השני של הערב העביר את המוקד לעולמו של קול פורטר, יוצר אלגנטי, חד ומדויק, ששיריו הפכו לנכסי צאן ברזל של מסורת הג'אז. פורטר ידע לכתוב אהבה בלי סנטימנטליות יתרה, עם שנינות, מתח ורומנטיקה מאופקת, והחומר שלו ממשיך להזמין פרשנות אישית גם עשרות שנים אחרי שנכתב.
הביצועים לשירי פורטר אפשרו להרכב להתרחב ולשחק. נעה לוי הובילה את השירים בנוכחות רגועה ומדויקת, והרגש והאלתור שלה חיברו בין המלודיות למרקם הכלי. אחד הרגעים הבולטים בערב היה עיבוד בלוזי מקורי שיצר טל ורון, שבו הסקסופון הוביל מהלך פתוח וההרכב כולו נענה לו בשפה משותפת של הקשבה ותגובה.
מהחוויה האישית שלי, זה היה ערב שמזכיר למה ג'אז עובד כל כך טוב בהקשר חי. לא בגלל וירטואוזיות לשמה, אלא בזכות היכולת לקחת חומרים מוכרים ולתת להם להישמע רעננים וכנים. נעה לוי הייתה בעיני הלב של הערב, גם בהגשה הקולית, גם בנוכחות הבימתית וגם בחיבור הפיזי והויזואלי לכל רגע.
