בצהריי שישי חורפי וגשום בתל אביב, על במה אחת גדולה מדי לאינטימיות שהיא מבקשת לייצר, התרחש מפגש קטן בין אנשים. לא בין מדינות לא בין דגלים אלא בין בדידות לשתיקה בין זרים שמוצאים זה את זה במקרה. ביקור התזמורת חוזר הביתה בגרסה בימתית מהוקצעת כזו שמזכירה מהר מאוד שהסיפור האמיתי אינו הדרך שבה התזמורת הלכה לאיבוד אלא הרגעים האנושיים שנולדו כשהיא עצרה.
המחזמר ביקור התזמורת מבוסס על הסרט הישראלי זוכה הפרסים בארץ ובעולם של ערן קולירין מ‑2007, עם מחזה מאת איתמר מוזס, מוזיקה ולחנים של דיוויד יזבק ובימוי של דיוויד קרומר. ההפקה עלתה לראשונה ב‑Off‑Broadway ב‑2016 ובהמשך בברודוויי ב‑2017, שם זכתה לביקורות מהללות והופיעה במספר הפקות ברחבי העולם. המחזמר זכה בעשרה פרסי טוני כולל המחזמר הטוב ביותר, המוזיקה המקורית והבימוי, וכן בפרס הגרמי לאלבום בימתי, עדות להערכה הבין‑לאומית הרחבה שמלווים את ההצלחה של הסיפור הקטן והרגיש על הבמה.
הפרמיירה של המחזמר ביקור התזמורת שעלה בהיכל קבוצת שלמה בתל אביב מסמנת את הגעתה של אחת מהפקות המחזמר המדוברות והמעוטרות של השנים האחרונות גם אל הקהל המקומי. עשר זכיות בפרסי טוני הצלחה מסחררת בברודוויי ובווסט אנד והפעם גרסה ישראלית לגמרי למעט השפות אנגלית ערבית ועברית שמתקיימות זו לצד זו בטבעיות מפתיעה.
כבר מהרגע הראשון ברור שזה איננו מחזמר על תזמורת מצרית שטעתה בדרך. זה מחזמר על אנשים. על דינה על תאופיק על תושבי עיירה שכוחת אל ועל נגנים שמגיעים אליה במקרה. בלי פוליטיקה בלי הצהרות ובלי סיסמאות. רק סיפורים קטנים של אנשים פשוטים שמבקשים שמישהו יראה אותם ולו לערב אחד.
ששון גבאי חוזר אל דמותו של תאופיק, תפקיד שכבר מזמן הפך לאייקון ומגיש אותו באיפוק מדויק שקט שמחזיק עולם שלם. לצדו מירי מסיקה כדינה בתפקיד בימתי משמעותי במיוחד. כשהיא שרה אין צורך בפרשנות או הסברים הקול והנוכחות עושים את שלהם והקהל נשאב פנימה.
סביבם נבנה אנסמבל מגובש ורגיש – אדם גבאי, סער בדישי, אביתר בר דוד, דורין קריו, שיר סייג, אוהד לאלו, סימור דניאל, ליגל כדורי, וגיל ארי כהן. לכל אחד מהם רגע קטן ולעיתים רגע אחד בלבד אבל כזה שמצליח לגעת ולהישאר.
המוזיקה היא לב פועם של ההפקה והיא מבוצעת כמעט כולה בלייב. כלי מיתר ונשיפה דרבוקה עוד וקלרינט יוצרים מרקם צלילי חם עם ניחוחות ערביים וים תיכוניים. הנגנים, שמופיעים על הבמה ומלווים גם מהבקסטייג', יוצרים יחד את הלב הפועם של המחזמר: סמיר שוקרי על כינור, חליפה נאטור על קלרינט, אמיר חורי על חצוצרה, אור פרידמן על עוד, רועי כהן על קלרינט נוסף, מיכאל עייש על דרבוקה וגיא קוזניק על צ׳לו. הנוכחות שלהם חיה וברורה בכל סצנה ומחברת בין הדמויות, המוזיקה והקהל. למעט פלייבק אחד בסצנת מועדון הלילה המקומי הכול חי נושם ומדויק, והשירה שמגיעה מהבקסטייג' מחברת את כל ההפקה יחד.
וכאן מילה על היכל קבוצת שלמה עצמו. אותו מקום שבו בעבר היו לא מעט הסתייגויות הפעם מספק חוויה תיאטרונית ראויה. התאורה מדויקת משרתת את הדרמה ולא משתלטת עליה. בין אם מדובר בטכנולוגיה מתקדמת או פשוט בעבודת תאורה חכמה התוצאה ברורה ומרשימה. התפאורה היא עבודת מחשבה עדינה מתחלפת במהירות ומשרטטת עולם מינימליסטי אך עשיר באווירה.
רק פרט אחד מזכיר שזה עדיין אולם שנולד לכדורסל ולא לתיאטרון הכיסאות. תזכורת קטנה לכך שאנחנו לא במופע בידור רועש אלא בתיאטרון שמבקש הקשבה ריכוז וקצב אחר.
ביקור התזמורת בגרסתו הבימתית הישראלית שומר על הקסם של הסרט המקורי מבלי לנסות לשחזר אותו. זה מחזמר שמדבר בלחישה לא בצעקה ומציע חוויה אנושית רגישה ומדויקת כזו שנשארת עם הצופה הרבה אחרי שהאורות נדלקים.
ההצגה ממשיכה לכל אורך חודש ינואר, כאן יש מועדים וכרטיסים
הנה כמה רגעים מתוך המחזמר
