בימת מרכז תיאטרון מחול ענבל בנווה צדק, הבמה אינטימית והקהל קרוב. הכל מרגיש מותאם כמו כפפה ליד. אור לבן בוהק שוטף את השחור סביב, אין חפצים. לאורך המופע שנמשך כשעה תמימה שולבו גם תוספות תאורה נעות, תכלת, אדום, ירוק ואפילו צהוב כתמתם. התאורה שינתה את התחושה בהתאם להתרחשות הבימתית, חיזקה רגעי מתח, סימלה התעוררות או קריסה והייתה חלק בלתי נפרד מהאמירה על הבמה. אליה מתפרצים ארבע רקדניות ורקדן, לבושים בשחור, בגדים מגוונים אך בצבע אחיד. הריצה הראשונית חסרת מטרה, אולי בריחה ממקום פנימי, אולי מהחיים עצמם.
חתיכה מהלב
היצירה A New Piece of My Heart עלתה לראשונה בספטמבר 2024 במסגרת מחול שלם. היא זכתה להערכה מצד מבקרי מחול בארץ והוצגה גם בפסטיבלים מקומיים ובינלאומיים, וזכתה בתואר יצירה מצטיינת על חידוש דרמטורגי ושילוב מרתק בין תנועה, תאורה ומוזיקה.
תנועה זורמת
לאחר רגעי כאוס התנועה מתייצבת ומתפצלת לדואטים, טריו ורביעיות. כל מבנה מנסה לחבר את היחיד עם הקולקטיב. ניסיונות החיבור כושלים לעיתים, הגוף רפוי, הנשימה נעצרת, הדמות הבודדת עומדת לבד. הקולקטיב מנסה להחיות אותה, והמעגל חוזר על עצמו מספר פעמים, קריסה והישענות, כשלון וניסיון לחיבור מחדש. זהו הקו הדרמטורגי שמניע את הערב.
רגעי השיא במופע מגלמים את השבר והניסיון לשקם. גוף אחד נופל, האחרים מנסים להרים אותו. התפקידים מתחלפים, המוביל הופך למודרך, המסייע הופך לנפגע. רגעים אלה מדגישים את המאבק האנושי בין פגיעות לחוסן ואת ההשתנות המתמדת בקולקטיב.
התנועה חוזרת על עצמה אך משתנה: הצמד המרכזי והטריו מחליפים תפקידים, מגלמים מי מוביל ומי מושפע. החזרה הזו יוצרת מתח, שאלות על מטרה, האם ניתן לחבר שוב? התנועה היא בלתי פוסקת, ניסיון לחזור ולתקן, חיפוש שמוביל מהפרט והזוג אל הקולקטיב התומך.
בסצנה הסופית החושך נשבר: הרקדניות מסירות חלקי לבוש, בסוף גם הרקדן. לא מדובר בהתערטלות אלא בחשיפת שכבת צבעונית שמוסתרת מתחת לשחור, מארג זוהר של צבעי נאון בוהקים. מתוך חמש דמויות בשחור נוצר אור גדול, אולי סימן להתעוררות, אולי סוף מסע של קריסה וחיבור.
אוליביה
אוליביה קורט מסה, כוריאוגרפית בינלאומית, ממשיכה לחקור את המתח בין פגיעות לחוסן, את גבולות הגוף ואת השפה האנושית שבין היחיד לקולקטיב. יצירותיה עוסקות בזהות, בזיכרון ובחיבור, והן נוגעות תמיד ברגעי משבר והתחדשות. בנרטיב של המופע הנוכחי היא מראה איך הגוף והקולקטיב מתמודדים עם ניסיונות חוזרים לחיבור והתחדשות.
כל הקול
המוזיקה, שבמהלך רוב המופע היא אינסטרומנטלית, מתפרצת לקראת הסיום עם השיר Time Is Like a River של The Saxsophones. לצד זאת, פס הקול כלל קטעים שונים, כל אחד מחבר את הרקדנים לרגע מסוים: חיפוש וקריסה ב‑Before Meaning Comes, מעבר וחיבור ב‑New Horizons, עוצמה ב‑Thunder, זרימה ב‑Phenomenon, שקט פנימי ב‑Piano Meditation for Sleep, רגעי נשימה ב‑Romanian Folk Dances, חלון רגע ורוך ב‑For the Time Being, כוח ופרץ ב‑Heads Will Roll. כל סאונד נושא את התנועה ומאפשר לצופה לעקוב אחר דרמטורגיה חיה שמחברת בין הגוף, הקולקטיב ורגעי הפגיעות.
https://open.spotify.com/track/0jN2wMTOOrIiO2xjSKSwg6
לוקח הלאה
החוויה כצופה מזוית מוגבהת מעל השורות הראשונות הייתה מלאה במתח, לאן יובילו הרקדנים את הסיפור? אף על פי שהנרטיב חוזר על עצמו, כל סיבוב בתנועה מפתח מבנים חדשים. הסיפור מתפתח מהפרט והזוג אל הקולקטיב, יוצר עניין מתמיד וציפייה, מי יתחבר, מי ייפול, איך הגוף יתעורר.
המופע ממחיש את היכולת האנושית לתקן ולהתחבר מחדש. קריסה, הישענות הדדית וחיבור מחזורי יוצרים חוויה אנושית משותפת, והצופה חש את המתח, הפגיעות והחוסן של המחוללים על הבמה.
