נעמי שמר חזרה אל מרכז הלב בקאמרי
תיאטרון הקאמרי הקדיש סוף שבוע לשיריה של נעמי שמר. האירוע כלל ארבע הופעות חגיגיות. שתיים נערכו בשישי ושתיים במוצאי שבת. כבר בכניסה לאולם הורגשה אווירה אחרת. זה לא היה עוד מופע מחווה שגרתי. יוצרי הערב ביקשו להחזיר לבמה פסקול ישראלי גדול ועמוק.
האולם התמלא בקהל שהכיר כמעט כל מילה. כבר מהצלילים הראשונים הורגש שהמופע הזה נבנה מתוך אהבה גדולה לחומר המקורי. במקום לנסות להמציא את השירים מחדש, בחרו היוצרים להעניק להם נשימה עכשווית ועדינה. הגישה הזו עבדה היטב לאורך רוב המופע.
האישה שכתבה את הפסקול הישראלי
נעמי שמר לא הייתה רק יוצרת מצליחה. במשך השנים היא הפכה לאחת הדמויות המזוהות ביותר עם התרבות הישראלית. היא כתבה והלחינה מאות שירים שליוו מלחמות, טקסים, חגיגות וגם רגעים פרטיים של געגוע ואהבה. "ירושלים של זהב", "לו יהי", "על כל אלה", "אני גיטרה" ו"חורשת האקליפטוס" הפכו מזמן לנכסי צאן ברזל.
היכולת שלה לחבר בין שפה פשוטה לרגש מדויק, יצרה שירים שחצו דורות וסגנונות. גם שנים אחרי לכתה, היצירות שלה ממשיכות להישמע טבעיות ורלוונטיות, כמעט כאילו נכתבו מחדש בכל פעם.
בין כינרת לארץ ישראל הישנה
ברוח הימים הללו, קשה היה להתעלם מהמקום הציבורי והערכי של נעמי שמר. למרות שורשיה בקבוצת כינרת, רבים זיהו אותה עם הימין הישראלי. כך התגבשה התדמית שלה לאורך השנים. העמדות שהביעה אחרי מלחמת ששת הימים חיזקו את התחושה הזו. גם "ירושלים של זהב" תרם לכך לא מעט.
דווקא משום כך עלתה בערב אירוניה ישראלית מוכרת. ילדיה של שמר התחנכו בבית הספר א.ד. גורדון בצפון תל אביב. במשך שנים רבים ראו במוסד סמל לחינוך ההומניסטי הישן. רבים גם קישרו אותו לערכי השמאל הישראלי הוותיק. שורשי ההתיישבות העובדת עיצבו את דמותה של שמר. כך גם אהבת הארץ והתרבות העברית. גם המורכבות הפוליטית המקומית נכנסה אל שיריה. הקהל הישראלי ממשיך לפגוש את החיבורים הללו גם היום.
שירת רבים באולם אחד
המופע נע בין שירים אינטימיים לרגעים גדולים שסחפו את הקהל לשירה משותפת. "לו יהי", "אני גיטרה", "חורשת האקליפטוס" ו"על כל אלה" קיבלו ביצועים נאמנים למקור, אך שמרו על תנועה בימתית רעננה. ברגעים מסוימים נדמה היה שהאולם כולו הפך למקהלה אחת גדולה.
את הערב הנחה השחקן יניב סוויסה בגישה חמה ונטולת מאמץ. הוא הצליח לחבר בין הקטעים, לשמור על זרימה טבעית ולהכניס לא מעט חיוך בין רגעי ההתרגשות.
קאסט מגוון שהחזיק את הערב
על הבמה עלו בזה אחר זה כלתה של שמר, תמר גלעדי, ביתה (ה)ללי שמר, השחקנית והזמרת עדי כהן, השחקנית והכוכבת רבקה מיכאלי, דני בסן, אלונה ארז וחברי הרכב השירה של הקאמרי – עופרי ביטרמן, ספיר ברייר, עמית שושני וגלעד שמואלי. כל אחד מהם הביא אל השירים גוון אישי אחר, מבלי להתחרות בנוכחות הגדולה של שמר עצמה.
רבקה מיכאלי סיפקה מההופעות המרגשות של הערב. הנוכחות שלה על הבמה נשענה על ניסיון, דיוק והמון רגש אנושי פשוט. עדי כהן עשתה בדיוק את מה שהיא יודעת לעשות היטב – להמיס לבבות כמעט בלי מאמץ. הקול שלה עטף את האולם ברכות גדולה והעניק לכמה מהשירים רגעים מצמררים במיוחד.
דני בסן הביא איתו את הגוון הגברי המחוספס והמוכר, כזה שהחזיר לרגעים מסוימים את רוחו של יוסי בנאי. בלי חיקוי ובלי התחכמות, אלא מתוך הגשה ישירה וחכמה לטקסטים.
קשר משפחתי שהוסיף עומק לערב
מעבר לביצועים ולנוסטלגיה, הערב נשא איתו גם חיבור משפחתי ישיר אל עולמה של נעמי שמר. תמר גלעדי, הנשואה לבנה של שמר, אריאל הורוביץ, הביאה אל הבמה נוכחות אינטימית וטבעית, כזו שנשמעה כאילו צמחה מתוך הבית עצמו. גלעדי, מוזיקאית ויוצרת בזכות עצמה, ידעה להגיש את השירים ברגישות נקייה וללא מחוות מיותרות.
לצידה הופיעה גם ללי שמר, שלא שרה במהלך הערב, אך הצליחה להכניס אל תוך המופע שכבה נוספת של רגש וזיכרון. הסיפורים ששיתפה בין השירים התחברו אל המוזיקה בצורה טבעית, כמעט כמו חלק בלתי נפרד ממנה. לא היו אלה אנקדוטות לשמן בלבד, אלא רגעים קטנים שפתחו חלון אל דמותה של שמר כאם, יוצרת ואישה.
ברגעים הללו נדמה היה שהרוח והנשמה של נעמי שמר עצמה ריחפו מעל הבמה. לא מתוך ניסיון להקדיש לה אנדרטה, אלא מתוך תחושה שהשירים, הסיפורים והאנשים הקרובים אליה הצליחו להחזיר אותה לרגע אחד חי ונוכח בתוך האולם.
הניהול המוזיקלי והעיבודים של ורד פיקר שמרו על איזון נכון בין תזמורים עשירים לפשטות המזוהה עם יצירתה של שמר. דווקא ברגעים השקטים יותר נחשפה העוצמה האמיתית של החומרים.
השירים ניצחו את הזמן
לאורך הערב הורגשה שוב העובדה הפשוטה – השירים של נעמי שמר אינם זקוקים להסברים. הם ממשיכים לחיות בזיכרון הקולקטיבי גם עשרות שנים אחרי שנכתבו. חלקם נשמעו כמעט נבואיים, אחרים עטפו את האולם בחום מוכר, וכולם יחד הזכירו עד כמה עמוק חדרה שמר אל תוך התרבות המקומית.
זה היה ערב שנשען על קלאסיקות מוכרות, אך הצליח להימנע מתחושת מוזיאון. הקהל לא הגיע רק כדי להיזכר. הוא הגיע כדי לשיר מחדש.
כמה מהשירים שבוצעו במהלך המופע
