יש מחזות שמספיק להם סלון, שולחן אוכל ומשפחה אחת כדי לפרק שכבות שלמות של אמת. "שקרים קטנים" מגיעים קלילים, אבל מהר מאוד מבינים שהקלילות היא מעטפת בלבד. ערב משפחתי תמים הופך לזירת גילויים מפתיעה. אהבה, בגידות, סודות ושקרים מהסוג שכולנו מספרים לעצמנו, הכל קורה כאן מול העיניים. הצחוקים מגיעים, ההזדהות מגיעה, לפעמים גם אי הנוחות.
השחקנים והדמויות
אורי גוטליב ומיה דגן בתפקידי בני הזוג מוכרים לקהל, אבל הצעירים, שלומי טפיארו ואלי סטין, הם הלב הפועם של הערב. טפיארו בתפקיד הבן עומר מביא איתו מטען רגשי כבד. הוא מצחיק, הוא נוגע, הוא עושה את זה בלי להשתולל. אלי סטין בתפקיד נטע מתחילה מאופקת ומסתיימת ככזו שמכילה סודות ורגשות חבויים. יחד הם יוצרים כימיה שמרגישה אמיתית והקהל מתחיל להרגיש שהוא חלק מהעלילה.
הבימוי, אודי גוטשלק
אודי גוטשלק מוביל את הערב ביד בטוחה. הוא יודע מתי לעצור, מתי לתת לשחקנים לרוץ, מתי להניח את השקט לדבר בעצמו. הבימוי שלו משלב את הקצב האמריקאי של דיפייטרו עם הרגישות המקומית. הדיאלוגים קולחים, הזוויות ברורות והקהל מזהה את עצמו בכל סצנה. הבימוי נותן למחזה תחושת זרימה טבעית ומאפשר שהשקרים הקטנים ייחשפו בדיוק הנכון, ברגעים שמצחיקים וגם נוגעים ללב.
המחזאי, ג’ו דיפייטרו
ג’ו דיפייטרו, אמריקאי מוערך, הומוסקסואל מוצהר, מחזאי שחי את הרגעים היומיומיים של חיינו, מביא ל"שקרים קטנים" את החותם האישי שלו. המחזה המקורי הוצג לפני עשור ב-Off Broadway, ב-Westside Theatre, והתקבל בהתלהבות. דיפייטרו יודע לקחת רגעים קטנים, רגשות שכמעט לא נאמרים ולהפוך אותם למשהו שנוגע בכולנו. כמה מלהיטיו הוצגו בישראל והתרגום המקומי שומר על הקצב והחדות.
התרגום והעיבוד לעברית
עינת ברנובסקי הצליחה לשמר את הקומדיה האמריקאית, ההומור, הסודות והדינמיקה המשפחתית, תוך שהיא משרה אווירה ישראלית עם דיאלוגים קולחים ושפה שמדברת לקהל. המחזה מרגיש כאן ועכשיו בלי לאבד את הקצב והטון של המקור.
המוזיקה, השותפה השקטה של הסיפור
המוזיקאי אלעד פרץ בנה פס קול אינסטרומנטלי עדין שמאפשר לרגעים השקטים לדבר. המוזיקה לא מצפה לזרוח. היא מדגישה את מה שלא נאמר ונותנת נשימה לרגעים של מתח וצחוק כאחד.
פרט לקטעים האינסטרומנטליים שילב. פרץ שיר אחד בפס הקול – Sway אשר נולד כשיר לטיני בשם ?Quién será בשנות החמישים, שיר שבו התנועה קודמת למילים והרגש זורם דרך הגוף. בגרסאות האנגליות, מדין מרטין ועד מייקל בובלה, הוא הפך לקליל ומפתה, אבל שמר על הרעיון המרכזי, שליטה רגשית שנמסרת דרך קצב ומגע. החיבור ל"שקרים קטנים" טבעי. גם במחזה הזה האמת לא מתפרצת מיד, היא מתנדנדת, נרמזת, נעה בין חיוכים ושתיקות, עד שהאיזון מופר והסודות נחשפים. כמו בשיר, לא בכוח, אלא בתנועה.
מילים של צופה
הבוקר התקיימה הצגת הפרמיירה החגיגית של המחזה במוזיאון ארץ ישראל ברמת אביב. הפרמיירה הגיעה אחרי שההצגה כבר רצה חמישים פעם מעל הבמותב רחבי הארץ והפכה ללהיט אמיתי. אז הנה המילים שלי – לצפות ב"שקרים קטנים" זה להתחיל בצחוק נינוח עד פרוע ולהסתיים בתחושת אי שקט עדינה. הקהל צוחק, משתתק, מזדהה. ההצגה לא נותנת פתרונות, אבל מעניקה תובנות על אהבה, זוגיות ומשפחה. הקסם שלה טמון במתח הזה, קלילות ובידור, הומור עם רגש, צחוק עם מחשבה. חוויה שמגיעה לכל זוג וכל משפחה.
אפשר לומר כי גם הבמאי אודי גוטשלק וגם המתרגמת עינת ברנובסקי פתחו כאן חלון הזדמנויות משמעותי במיוחד למיה דגן. תפקיד שיושב עליה כמו כפפה ליד, או אולי נכון יותר לומר כמו ריס לעין. דגן לקחה את הדמות פנימה, זרמה איתה עד הסוף, עם רגש, אדרנלין וחדוות משחק אמיתית. היו אפילו רגעים קטנים, כמעט חתרניים, שבהם חיוך גלש לכדי צחקוק קל, לא של שחקנית על הבמה אלא של מישהי שנהנית באמת מהמרחב שניתן לה. הכל ברוח טובה, מדויקת, לא מתנצלת. אורי גוטליב מצדו נשאר נאמן לדמות המוכרת שלו, חצי מחויך, חצי נרגן, ורבע משתאה, כן חמישה רבעים באדם אחד, ודווקא היציבות הזו מאזנת היטב את האנרגיה המתפרצת של מיה. שני השחקנים הצעירים עוברים את הבמה בצורה משכנעת ובטוחה, בלי ליפול לקלישאות ובלי להיבלע בין השמות הגדולים.
ויש גם עניין של זמן. כמעט שעה מתוך שעה וחצי של מחזה עוברת עד שהקומדיה עוצרת לרגע והקישקע נשפכים החוצה. אז זה קורה. כל הסודות השמורים, הגחמות של האם, האב, הבן וגם האישה, מתנגשים זה בזה. רמיזות מול וידויים, כאבים פנימיים מול געגוע לזיכרון המתוק של בגידה ישנה. הכל מתערבב לקוקטייל שמסיט את ההצגה ממחוזות של קומדיה משפחתית אל מאבק של כולם בכולם. ושם, בדיוק שם, ההצגה הופכת מאדירה.
