האופרה הישראלית בוחרת לפתוח את 2026 עם צעד שאינו מובן מאליו – העלאה ראשונה על בימתה של "יולנטה", האופרה האחרונה שכתב פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי, יצירה לירית קצרה יחסית, אינטימית וטעונה, שנדמה כי בשנים האחרונות העולם רק מתחיל להדביק את העומק שבה. כפי שפרסמנו לפני כחודשיים אודות עונת השנה החדשה באופרה הישראלית, הבחירה ביצירה הזו מסמנת קו אמנותי שמבקש לשלב בין קלאסיקה מוכרת לקריאות עומק רגשיות ופחות מובנות מאליהן. בין ה-18 ל-28 בינואר תעלה ההפקה בבית האופרה בתל אביב, בבימויה של שירית לי וייס ובניצוחו של דן אטינגר, מנהלה המוזיקלי של האופרה הישראלית.
"יולנטה" היא אופרה על עיוורון שאינו רק פיזי. נסיכה שגדלה מבודדת בגן סגור, מוגנת מדי, נשלטת מדי, מבלי לדעת שהיא עיוורת, מבלי לדעת שיש אור, צבע, עולם. הבחירה של אביה להסתיר ממנה את האמת מייצרת שקט מדומה, עד שהמציאות פולשת פנימה בדמות רופא שמציב תנאי חד וברור – ריפוי אפשרי רק אם הרצון יבוא ממנה, ומתוך ידיעה. כשאל המשוואה מצטרף גם האביר וודמון והאהבה מתעוררת, הסיפור הופך ממעשייה לירית למסע של התפקחות ובחירה.
קשה שלא לקרוא את "יולנטה" גם כיצירה אישית מאוד של צ'ייקובסקי. אופרה שנכתבה בשלהי חייו, בתקופה שבה חי בתחושת הסתרה וניכור, ונוגעת באופן מרומז אך עמוק בשאלות של זהות, בדידות, תשוקה והזכות לאמת פנימית. לא במקרה היא שבה בעשורים האחרונים לבמות המרכזיות בעולם – וינה, ברלין, ניו יורק – כאופרה שמדברת בשקט, אבל פוגעת מדויק.
שירית לי וייס בוחרת לקרוא את היצירה כמהלך פסיכולוגי נשי, כמעט תודעתי. הבמה, לדבריה, היא חלל רגשי פצוע, מלא זיכרונות וטראומות שמוסתרות שוב ושוב, עד לרגע שבו הפצע נחשף והאור חודר. האור כאן אינו תלוי ראייה, אלא אמת פנימית, והבחירה של יולנטה בגורלה היא פעולה של שחרור. דן אטינגר מתאר את האופרה כמסע רצוף של כשעה ו-40 דקות אל נפשה של הגיבורה, עטוף בעושר הסימפוני וברגישות הדרמטית שמאפיינות את צ'ייקובסקי במיטבו.
ההפקה תבוצע ברוסית, עם כתוביות בעברית ובאנגלית, בהשתתפות התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון, מקהלת האופרה הישראלית וצוות סולנים בינלאומי.
