פרולוג – כשהאהבה נשמעת כמו זיכרון
ברגעי הסיום של Performing Love נדמה שהכול כבר נאמר, ואז מגיע השיר. It Must Have Been Love של רוקסט מתנגן באיטיות חריגה, כמעט מעוותת. הקצב מואט, קולה של מרי פרדריקסון מתפרק ונעשה כבד, עד שאפילו מגדר הקול מיטשטש. לא בלדה נוסטלגית, אלא הד רחוק של רגש שכבר איננו בטוח בעצמו.
זו אינה סיומת מנחמת, אלא שאלה פתוחה: אם זה היה אהבה – אז מה זה בעצם הדבר שנשאר עכשיו על הבמה.
מחול עכשווי ישראלי בין דימוי, גוף ואשליה
פסטיבל חשיפה בינלאומית למחול, מיסודו של יאיר ורדי ז"ל, ממשיך גם השנה להציב זרקור חד וברור על סצנת המחול העכשווי בישראל. האירוע השנתי של מרכז סוזן דלל הפך מאז 1995 לחלון הראווה המרכזי דרכו נחשפים מנהלים אמנותיים, מפיקים ואוצרים מרחבי העולם לעשייה המקומית, על השמות הגדולים, היוצרים העצמאיים והקולות החדשים.
אחד המופעים הבולטים בתכנית השנה הוא Performing Love של רוני חדש, שהוצג אמש באולם האינטימי של תיאטרון המחול ענבל במתחם מרכז סוזן דלל בתל אביב. את המופע הזה סימנתי כחוויה שאחווה במסגרת הפסטיבל.
Performing Love – לא להרגיש אהבה, אלא לבצע אותה
הכוריאוגרפית רוני חדש אינה עוסקת באהבה כחוויה רגשית פרטית, אלא כפעולה תרבותית. כמשהו שנלמד, משוחק, מצוטט. במרכז היצירה עומד ניסיון כמעט עיקש להפיח חיים בדימויים מוכרים של אהבה, חיבוק, נשיקה, משיכה פיזית, תוך ידיעה שהם נידונים לכישלון.
זהו כישלון מודע, אסתטי, כזה שלא מפנה אצבע מאשימה לרקדנים או לביצוע, אלא לדימוי עצמו, לניסיון ללכוד תשוקה בתוך תבנית יציבה.
רוני חדש – בין מחול, פרפורמנס וקריאת תיגר
הכוריאוגרפית רוני חדש פועלת בשנים האחרונות באזורי ביניים בין מחול עכשווי, פרפורמנס ומיצג. בעבודותיה הגוף אינו רק כלי ביטוי, אלא אתר ניסוי, מקום שבו נבחנות מערכות כוח, ייצוגים מגדריים והאופן שבו תרבות משעתקת רגשות.
המופע Performing Love כבר הוצג בארץ וברחבי העולם, וצבר עניין רב בזכות השפה הגופנית הישירה והאומץ לפרק מוסכמות מוכרות של הז'אנר.
עטופים באהבה – והכליאה שבתוכה
המופע נפתח בדימוי חזק במיוחד: זוג רקדנים עומד מחובק במרכז הבמה, גופם עטוף כולו בניילון נצמד. החיבוק, המחווה האינטימית ביותר, הופך מיד גם למחסום. הגנה וחנק בעת ובעונה אחת.
כאשר זוג רקדנים נוסף פורם את המעטפת, שני הראשונים קורסים באחת, גופם נשמט כאילו נשלל מהם עמוד השדרה, כבובות בד רכות. זהו רגע מכריע, שבו מתברר שהדימוי החזיק את הגוף יותר משהגוף החזיק את הדימוי.
קריסה מדויקת – אובדן שליטה שנשלט ביד רמה
במשך דקות ארוכות מתרחש על הבמה מאבק פיזי: ניסיונות להעמיד, לתמוך, לאחוז בגוף שמתעקש להתמוטט. כל קריסה כזו היא מהלך כוריאוגרפי מחושב, תובעני פיזית, כזה שדורש דיוק גבוה בתוך מראית עין של חוסר יציבות מוחלט.
יחסים ללא היררכיה – ארבעה זוגות, אינסוף אפשרויות
אט-אט מצטרפים אל הבמה שמונה רקדנים, ארבע רקדניות וארבעה רקדנים, לבושים כביכול בבגדי קז'ואל יומיומיים. ההתרחשות מקבלת אופי של מיצג מתמשך, שבו גופים נשענים, נושאים, מתמזגים ומתפרקים זה אל זה.
המפגשים הם לעיתים דו-מיניים ולעיתים חד-מיניים. חלקם רכים, אינטימיים, כמעט פגיעים, אחרים אגרסיביים, חדים, טעונים באנרגיה לא נוחה. כמו מערכות יחסים בחיים עצמם.
נעלי עקב על רצפת מחול – ולא, זה לא פלמנקו
במהלך מפתיע, הרקדניות נועלות נעלי עקב מגושמות. הקפיצות מלוות בנקישת עקבים חדה על רצפת הבמה. האסתטיקה מחוספסת, כמעט גמלונית בכוונה. זהו רגע של ניגוד חריף לעולם המחול המודרני – גוף שאינו שואף לקו נקי, אלא לחשיפה של מאמץ, חיכוך ואי-נוחות.
גוף בתוך גוף – כשהקבוצה גוברת על הפרט
בהמשך מתלכדים שמונת הרקדנים לפעולה קבוצתית ארוכה: מעבר חוזר ונשנה של גופים דרך גשרים אנושיים של ידיים ורגליים. תנועה המזכירה אורגיה כוריאוגרפית ארוכה ורבת שכבות, מתמשכת, ללא התחלה וסוף ברורים. כאן האהבה כבר אינה זוגית, אלא מערכת גופנית מורכבת.
פס הקול – רגש מוכר בהקשר זר
המוזיקה מלווה את המופע ככוח מניפולטיבי מוצהר: לצד רוקסט נשמעים קטעים כמו Love של מיקה לוי, Scene d’amour של ברנרד הרמן מהסרט "ורטיגו", וגם אזכורים בלתי צפויים אחרים. שירים טעונים בזיכרון תרבותי, שמספקים רגש מוכן מראש – ואז מתפרקים על הבמה.
לא רק מחול – גלישה מודעת לאזורי הפרפורמנס
המופע Performing Love אינו מתעניין רק בתנועה, אלא במבט. הוא חוצה במודע את גבולות המחול ונכנס לשדות של פרפורמנס ומיצג, מבלי לוותר על עוצמה פיזית ועל עבודה גופנית קפדנית.
אפילוג – אולי האהבה היא רק פעולה
בסופו של ערב שנמשך מעט פחות משעה, נותרת תחושה אחת ברורה: זהו מופע שמסרב להיות נוח. לא רומנטי, לא מייפה, לא מתמסר לקתרזיס קל.
אולי, כמו שהיצירה רומזת, אהבה אינה רגש טהור כלל – אלא רצף של פעולות, ניסיונות, קריסות ודימויים שאנחנו ממשיכים לבצע, שוב ושוב, גם כשהם כבר לא באמת מחזיקים אותנו.
