פרולוג
כאשר השמש שוקעת בקריית המלאכה בדרום תל אביב, מתחיל מרחב התרבות האלטרנטיבי להתעורר לחיים. עשרות מועדונים, ברים, גלריות ומסעדות נפתחים, והמרחב שהוקצה בעבר לתעשייה זעירה הפך למרכז תרבות שוקק חיים.
אמש הגעתי אל הלופט של תיאטרון "תוצרת בית", בקומה השלישית של המרץ 3 בתל אביב. מדובר באנסמבל למחול ותיאטרון, בראשות הכוריאוגרפית והרקדנית אביגיל רובין והשחקן והבמאי יואב ברתל. הפועל כעשור וזכה להכרה ופרסים לאורך השנים. רציתי לחוות את עולם המחול שמחוץ למיינסטרים הממסדי. הופתעתי לגלות עד כמה ארבעת המופעים שהוצגו בפני הקהל האינטימי הפכו לחוויה חיה ומרעישה.
פרויקט "ארבעה", אותו מפיקה ומנהלת עירית אילת, מציע בכל פעם ארבעה מופעים קצרצרים (עד רבע שעה כל אחד), השוזרים מחול, משחק ופרפורמנס. לכל מופע יש נרטיב ורעיון מרכזי שמזמין את הצופים לא רק לצפות בתנועה, אלא לחשוב, להרגיש ולהיטלטל.
המופע הראשון: פריחה
המופע נפתח בדואט של הרקדניות ביאטריס לארינה וליעד תבורי, בכוריאוגרפיה חדשה של נמרוד פריד, עבודה שנתמכה על ידי משרד התרבות ובית תמי בתל אביב. פריחה נוגעת ברגעי השינוי האנושי: מהתחזות ועד אימוץ זהות חדשה. הצלילים, שמבוססים על חומרים של רדיוהד, יוצרים אווירה מסתורית, כאילו האטמוספירה עצמה לוחשת על חיפוש עצמי, חרדה שקטה והצורך להיחשף. אבל חכו רק רגע לתיאור ההתרחשות עצמה…
סצנה בולטת במיוחד פותחת את הערב: שתי דמויות שנראות כגברים מבוגרים, עטויי מעילי גשם דקים, פונים בגב לקהל ומפשילים את מכנסיהם תוך הטלת שתן לעבר הקיר. כל תנוחה, כל מנח, כל פרט מצויר בחדות, טבעיות גסה כמעט אנטי־תרבותית שמציבה את הקהל במצב צפייה לא שגרתי.
בהמשך מתרחשת התפנית: הרגליים נחשפות ונראות נשיות, חטובות ואתלטיות, בעוד פלג הגוף העליון נשאר גברי ומסוקס. ההיברידיות הזו – חצי גבר, חצי אישה, מניעה דיאלוג תנועתי המתחיל בהיסוס ומתפתח למחול מודרני מלא, שבו הגוף משוחרר מכללי כובד, כמו חומר נוזלי הממלא את החלל.
למופע הזה שובצו קטעים מתוך השיר Bloom של רדיוהד כולל גם מיקס שנערך לשיר
בנקודה מדויקת אחת הרקדניות מסירה את המסכה ואת המעיל, ומגלה דמות נשית שלמה. היא יוצאת למסע תנועתי חדש, בעוד השנייה נשארת רגע נוסף כ"משקפת" גברית, הד שממשיך להדהד את הסצנה הפותחת, עד שגם היא נחשפת.
מה שנוצר הוא דיאלוג תנועה טהור, רגיש וחזק. מסע אנושי שמתחיל בפעולה בסיסית, כמעט פרימיטיבית, ומתפתח לחשיפה מלאה ולגילוי זהות מחדש.
המופע השני: ידידותית
סולו של הרקדנית נועה ברטור, בוגרת האקדמיה למוסיקה ומחול ירושלים ומרכז כלים לכוריאוגרפיה, היוצרת גם את הקונספט. היצירה פותחה במהלך לימודיה של נועה. היא נכנסת אל הרחבה בחולצת פסים רחבה, שרווליה ריקים, אשליה של אישה חסרת ידיים. אך מהרגע הראשון ברור שהתנועה אינה מוגבלת. כל צעד, כל סיבוב מבוצעים בדיוק מופלא, והיעדר הידיים הופך למפתח לחופש חדש.
המופע נוגע בשחרור כלוא מתוך מגבלות הגוף והחברה. הוא הוצג יום אחרי היום הבינלאומי למאבק באלימות כלפי נשים, והקשר הזה מחזק את משמעותו.
הרקע המוסיקלי אף הדגיש את ההקשר: וואלס להגנת הצומח של נעמי שמר, בביצוע בנה אריאל הורביץ והאחיות שמר 24, מלווה את התנועה. נועה מצטרפת לשירה, ויוצרת חוט שמקשר בין מילים לגוף, בין עבר להווה, בין גוף לנפש.
הדמות חסרת הידיים והחיבור לשיר הופכים את המופע לחוויה מרגשת, שעוסקת במגבלות פיזיות וחברתיות כאחד. מופע קטן בגודלו, גדול בעוצמתו – מזמין את הצופים להתבונן פנימה ולחוות רגעי שחרור.
המופע השלישי: תראי לי רגע פלאי, גם אם זה רק הבזק
פרפורמנס של הכוריאוגרפית דנה נעים חפוטה והרקדנית עפרי שקד, שגם יוצרות את הקונספט והכוריאוגרפיה. שתי רקדניות לבושות לבן, מוקפות בשלושה לפטופים. מסכי המחשבים הניידים מציגים וידאו ארט וצבעוניות בוהקת, מילים באנגלית ומילות קריאה קופצות אל פני הצופים.
המופע נפתח עם ניתוק: שתי הרקדניות במרכז חלל המתחם, מוקפות בנוכחות דיגיטלית שמדמה עולם שמתקיים כאן וגם לא לגמרי כאן. קווינטט זה – שתי רקדניות ושלושה מסכים – מעלה שאלות על רצף, גוף וזמן.
התנועה מזכירה פרפרים, זמנית, רכה, כמעט אֶפֶמרית. המסכים אינם רק תפאורה, אלא משתתפים פעילים, יוצרים דיאלוג בין גוף לדיגיטל, נוכחות להיעלמות. המופע חוגג חוסר וודאות, חוסר יציבות, הבחירה להיות זמניים, אפילו אם כל מה שנשאר הוא הבזק רגעי.
בין קטעי המוזיקה ששולבו במחול זיהיתי את הרצועה של בריאן אינו – I'll Come Running מתוך אלבום Another Green World שיצא במקור בשנת 1974, הרבה לפני שהרקדניות נולדו..
רגע חומרי קטן – בסיום הבגדים הלבנים של הרקדניות מצופים באבק הלופט בברכיים ויצטרכו כביסה. פרט כזה מחבר את הצופה למציאות החומרית, למגע ולחיים עצמם, גם בתוך אמנות עילאית. המופע נתמך בידי קרן רבינוביץ ועיריית ת"א.
המופע הרביעי: זקיקים וזיקוקים
מופע יחיד של ענת גריגוריו, הרקדנית, הכוריאוגרפית והשחקנית. המופע נפתח עם פרק יד כבול לאזיק, מחובר לשלדת עגלת ילדים ריקה. מהרגע הראשון ברור: כאן מדובר בעול, בקשר, בכפייה ובתחושת אחריות. המופע בוחן שאלות על אמהות, על רצון אישי ומחיר חברתי, אישי וביולוגי של חריגה מהתלם.
תנועותיה של גריגוריו משתלבות עם חפצים: קרטוני ביצים שבושלו מראש נזרקים לרצפה, בלונים לבנים שהיא מנפחת ומשחררת לאוויר, בובות סמרטוטים שמייצגות תינוקות או עוברים לא ממומשים – הכל יוצר דיאלוג בין מחול לכאב, בין רכות לחדות, בין הומור לכאב אישי.
המופע קופץ בין רמות שונות של תנועה ורגש: ליצן עצוב מול רקדנית־לוחמת, סאטירה מול מציאות כואבת, חושף שכבות זהות נשית ומציב את הקהל מול שאלות אישיות וחברתיות. גריגוריו מצליחה ליצור חשיפה אמיצה, פיזית ונפשית, שמציתה את העצבים החשופים של נשים רבות, מול קהל שמוצא את עצמו מהנהן, מצטמרר וצוחק בו זמנית.
המופע של ענת עלה בבכורה במסגרת פסטיבל אינטימדאנס 2023. שותפים ליצירתו מספר אמנים – דרמטורגיה על ידי רייצ'ל ארדוס, עיצוב פסקול נועם הלפר ועוד.
אפילוג
"ארבעה" מחבר בין ארבעה עולמות שונים, אך כולם עוסקים בגילוי זהות, חופש, מגבלות ומציאות חברתית. הדואט של פריחה חושף תהליכי שינוי וזהות; ידידותית מראה איך מגבלות יכולות להפוך לחופש; תראי לי רגע פלאי חוגג זמניות ודיאלוג בין דיגיטל לגוף; זקיקים וזיקוקים חושף את המורכבות של נשים ואמהות בחברה. הצופים יוצאים מהלופט עם תחושה של עושר חושי, עומק רגשי, ורגעים שממשיכים להדהד גם אחרי שהאורות כבים והאבק על הבגדים הלבנים נשטף.
