שלוש שנים אחרי מומו, אוהד נהרין חוזר עם יצירה חדשה ומרעננת ללהקת בת‑שבע: ZŌ. הבוקר במהלך הפרזנטציה בסטודיו "ודה" במרכז סוזן דלל, ניתן היה לטעום רק חלק קטן מהעושר התנועתי והצלילי שמצפה לצופים בדצמבר 2025 או אז יעלה המופע לבמה.
היצירה, כמו כמה מהעבודות האחרונות של נהרין – ממותות, החור ו-2019, נוצרה בסטודיו ורדה, חלל אינטימי שמאפשר קרבה יוצאת דופן בין הקהל לרקדנים. כבר מהרגע הראשון מורגשת ההשקעה בפרטים: החלל עוצב מחדש במעגל, סביב מרכז הבמה, כשארבע שורות מושבים יוצרות מעין אמפיתיאטרון שמזמין צפייה קרובה ואינטימית. מדובר ביצירת קרבה יוצאת דופן בין הקהל לרקדנים, המזמינה את הצופים להיות חלק מהתנועה והסאונד.
אנסה להעביר לכם.ן לצד המידע אודות המופע גם את החוויה האישית ממהלך הצפיה בפרזנטציה, כמובן שהמוזיקה היא חלק חשוב כאן.
הפיל בחדר
שם המופע, ZŌ, ביפנית מתייחס לפיל. אך החוויה אינה רק מילולית: הפיל הוא דימוי לחסרונו ולנוכחותו במרחב. בחלל ניתן היה להרגיש את "הפיל" במובן הפיזי-רעיוני: דימוי כבד, עדין, ולעיתים קולני. תחושתי האישית היא שהפיל משקף גם את המצב החברתי בישראל בשנים האחרונות – סכסוכים פנימיים, נושאי פילוג או ההיעדרות של דמויות מייצגות. הפיל הופך כאן לדימוי תרבותי, כמעט כמו מטפורה, שמעצים את המופע ברמת ההדהוד הרגשי. הרי הפיל בטבע הוא חיה עם ניגודים, מצד אחד היא גדולה, כבדה ובעל דימוי אימתני, מהצד השני מדובר בחיה הניזונה מעלים וחציר ואופייה בדרך כלל הוא נינוח והיא קלה לאילוף. בסופו של עניין הטייטל שניתן למופע הוא בעצם נקודה למחשבה ולא המהות של המופע.
שני קאסטים, שתי חוויות
ל‑ZŌ יש שני קאסטים – זאנה וצ'יפס. כל קבוצה כוללת חמש רקדניות וחמישה רקדנים, וכל סשן מציע חוויה מעט שונה. הקאסט המופיע במרכז מקבל את תשומת הלב הראשית, בעוד הקאסט השני משולב במעגל החיצוני, כאורחת שמוסיפה תנועה נוספת, קולות והתרחבות מרחבית. במרבית המופע הרקדנים אוחזים רמקולים ניידים, וכך הקול נע במרחב, מתרחק ומתקרב, משתלב עם התנועה ומעצים את התחושה האימרסיבית.
תנועה חופשית, אנרגיה גברית ונשית
ZŌ מעניקה לרקדנים חופש פעולה אלתורי לצד המסגרת הקבועה. במעגל החיצוני למשל, כל רקדן או רקדנית מציג סגנון תנועה שונה, זוחל או מסתובב בהתאם לרגע. החלקים הגבריים של המופע מחוספסים ואגרסיביים יותר, בעוד החלקים הנשיים זורמים ורכים, אך לא מנקודת מבט מגדרית קלאסית. האופי והכוונה התנועתית הם שמכתיבים את "גבריות" ו"נשיות", ויוצרים סיפור חזותי עשיר ומורכב.
הסאונד – תאי רונה מול הקולות החיצוניים
הסאונד ב‑ZŌ הוא לא רק פס‑קול, הוא דמות פעילה במופע. תאי רונה, מוזיקאי ודיג’יי, מנהל את הצלילים: נויז פסיכדלי, כלי הקשה בלתי שגרתיים, אפקטים אלקטרוניים ושטיחי סאונד רפטטיביים. הצלילים נעים במרחב, מתקרבים ומתפשטים, ומדגישים את המעברים בין הקאסטים השונים.
לצד הקטעים שתאי יצר בעצמו – Noto, Daon, Silly ZO, Silly ZO Drone, Choshech, Metsilot, Closed ו-Manipulation of Banias. שולבו גם יצירות נוספות, בחרתי לגעת בכמה מהן.
השיר "כשאור דולק בחלונך" נכתב בידי עמוס אטינגר, הולחן על ידי סשה ארגוב, רוב הציבור מכירו בביצועו של אריק איינשטיין, אולם תאי בחר דווקא בביצוע של להקת Elysian Fields מברוקלין. בחירה מעניינת לשם להקה – גן העדן במיתולוגיה היוונית העתיקה…
לפני שנמשיך אציין כי בסאונדים שעוטפים את המופע יש שימוש במספר שפות, לא כולן שפות שגורות כאן בתל אביב, יפנית למשל. אולם קודם לכן ניגע בשפה שיותר מוכרת בארץ – רוסית. אוהד נהרין מספר כי הוא שמע לראשונה את הזמרת והיוצרת מארינה מקסימיליאן מבצעת את השיר "Vo Pole Bereza Stojala" שיר עממי רוסי, שבמקור יש בו עשרות אם לא מאות בתים.. במקרה הזה נדגמו בתים בודדים בביצועה המקורי של מארינה.
ואם נחזור שוב ליפנית הרי שהפעם אין הקלטה במופע אלא ביצוע חי בפיו של אחד הרקדנים, השיר "Wei Wei Wei" של להקת Gong Gong Gong, שאר הרקדנים מצטרפים אל הסולן במהלך הביצוע. הנה המקור של הלהקה.
השילוב בין הקולות החיצוניים, הביצועים החיים והצלילים האלקטרוניים יוצר שכבות סאונדיות שמזמינות את הצופה להיות חלק מהמרחב, להרגיש את הדינמיקה ולהתמזג באווירה האימרסיבית של המופע.
חוויה רב‑חושית
הסטודיו המעגלי, התאורה של אבי "במבי" יונה, עיצוב הבמה של גדי צחור, ותלבושות וסטיילינג של ארי נקמורה, כל פרט נבחר בקפידה כדי להעצים את החיבור בין הקהל לרקדנים. הפרזנטציה חשפה רק טעימה מהעושר האמנותי שמחכה לצופים: תנועה, סאונד, קול חיצוני וחופש אלתורי.
מילה
ZŌ אינו רק מופע מחול, זו חוויה מלאה שמצליחה לשלב תנועה, קול, סאונד ועיצוב במרחב אחד. הפיל בחדר, האנרגיות המשתנות, והפס-קול הרב‑שכבתי יוצרים יצירה מורכבת, אינטימית ומלאת עוצמה. מי שמגיע צפוי לחוויה מרתקת, שמזמינה להתבונן, להקשיב ולהרגיש כל תנועה וצליל במרחב.
קרדיט
זאת אני חייב לצעירים והצעירות שעושים את המופע, הרקדנים.ות: אייר אלעזרא, זאקרי בורוס, עדי בלומנרייך, אמיל ברוקמן, ירדן ברקת, אדיעומר גונזלס קסטילו, גיא דוידסון, שון האו, ירדן זאנה, גילי יניב אמודאי, אדריאן ליפסון, בו מתיוס, יוני (יונתן) סימון, דנאי פורת, איגור פטשנצ'וק, סופיה פיקלובה, נייתן צ'יפס, לונדיווה קוזה, הולדן קול, קליס רובינסון, ליאן רייזר.
המופע יתחיל לרוץ במרכז סוזן דלל בתאריך 11 בדצמבר, פרטים נוספים, תאריכים וכרטיסים תמצאו כאן.
