לקראת סוף השנה ותחילת השנה החדשה, ממש מאמצע דצמבר והלאה, תעלה להקת ורטיגו את יצירתה החדשה "נונה" – עבודת מחול שמבקשת לא רק לעסוק בזמן, אלא ממש להפשיט אותו מדפוסי הקריאה המוכרים שלנו. זהו מופע שמנסה לגעת במה שמסביב לרגע, במה שבין תנועה לעצירה, בין זיכרון לנשימה.
זמן ששואל מי באמת זז כאן
היצירה לוקחת נקודת מוצא מתוך השאלות שמופיעות פשוטות על פני השטח אבל פותחות תהום מתחתיהן: האם הזמן עובר עלינו, או שאנחנו נעים בתוכו? מתוך המחקר הזה מתהווה יצירה שמתבוננת בשכבות הזמן שנצרבות בגוף ובזיכרון, ובאופן שבו התרבות מעצבת את מה שנדמה לנו כחוויה טבעית של זמן.
הכוריאוגרפית נעה ורטהיים מתארת את "נונה" כבדיקה של זמן קוונטי – מרחב שבו הכל פתוח בו זמנית, כל האפשרויות חיות עד אותה נקודה בודדה שבה נוצרת קריסה. סופרפוזיציה. התנגשות בין רב ממדיות לבין ליניאריות קשוחה של יום יום. זה מחול ששואל מהו זמן כשהוא מתפרק לגוף, כשלא מסתכלים עליו שעונים אלא דרך המרחב שבין שתי פעימות.
מיתולוגיה, חוט חיים וכוריאוגרפיה שנרקמת מחדש
שם היצירה נשען על שלוש האלות מן המיתולוגיה היוונית והרומית, הטוות את חוט חייו של האדם. כמוהן, גם על הבמה הזמן נפרם ונשזר פעם אחר פעם. נמדד, נמתח, נחתך, מתהווה. החוט נע, מתעקל, מתהדק, משתחרר. הגוף הוא שמספר את הסיפור.
נונה הייתה אלת הגורל הרומית שטוותה את חוט החיים, ובהיותה קשורה לחודש התשיעי להיריון, נשים הרות התפללו אליה ללידה בטוחה. היא עבדה לצד שתי אלות נוספות, דקימה ומורטה, שחילקו ומדדו את אורך החיים וחתכו אותו בהתאמה, ובכך קבעו את גורלו של אדם מלידה ועד מוות.
מבט ראשון: פרזנטציה באולם "אורה"
בפרזנטציה שנערכה באולם החזרות "אורה" שבמתחם מרכז סוזן דלל, הציגו עשרת חברי הלהקה, חמישה רקדנים וחמש רקדניות, מקטעים מתוך העבודה שבדרך. כבר מהרגע הראשון בלטו תנועות ארוכות לאורכו של הגוף, כמעט ערסול חושני שמחזיק את הצופה בתוך שקט פנימי גם כשעל הבמה הכול רוטט.
חלק מהאקטים בוצעו בצמדים ואחרים בכל ההרכב. באקט אחד רקדו שני גברים שהקרינו נוכחות של אלפא גברי – מאבק כוחות, חיכוך פיזי כמעט אלים, כמו שתי אנרגיות שנאבקות על טריטוריה. אחריו הגיח זוג אחר, בגישה הפוכה לחלוטין: מחול זוגי רך, אינטימי, נעים. תנועה של תמיכה, של הבנה, כמעט כמו התארגנות מחדש של אותו חוט זמן שנקרע קודם לכן.
שלוש רקדניות הציגו מחול שמבוסס על מרכז הכובד – אגן הירכיים, ומשם נבעו תנועות שהתפזרו מעלה ולצדדים בזרימה טבעית. הגוף כציר, הזמן כגל שעולה ויורד מעליו.
מאחורי הקלעים: קונספט תלבושות עתידני וקיר אור בוהק
בשיחה עם מנהלת הלהקה נרמז כי הצוות נמצא בעיצומו של פיתוח התלבושות. חלקן צפויות לשאת אסתטיקה אנדרואידית, כמעט מטריקסית – גלימות ארוכות לצד חצאיות טוטו לגברים. פלטת הצבעים תנוע בין אפור כהה לאפור בהיר, דואט בין צל לצל. על העיצוב אחראי האופנאי ששון קדם.
התפאורה שצפויה להתייצב על בימת האולם עליה אחראי זהר שואף כוללת קיר אחורי שישמש כקיר אור. פתרון מסקרן, אבל כזה שעלול להיות גם מוקש חזותי: ללא תאורה קדמית חזקה, הרקדנים עלולים להפוך לסילואטות. איך זה יתיישב עם התנועה העדינה והעבודה המדויקת על הגוף? זה כבר נוכל לדעת רק כשהמופע יעלה לבמה.
את המופע עצמו מלווה פס קול שיצר המוזיקאי רן בגנו, סאונד שלוקח את המאזינים מאווירת נויז תעשייתית ועד אמביאנט חלומי על פי ההתרחשויות שעל הבמה.
מחול על זמן שהוא גם גופני וגם קוסמי
"נונה" מציבה את הזמן כמשהו שאפשר למשוך, לפרום, לקפל ולשזור מחדש. היא לא מבקשת לתת תשובה, אלא להניח את הצופה בתוך חוויה שמבינה שהזמן חומק מאיתנו, אבל גם הדבר היחיד שנמצא בידיים שלנו. כמו חוט דק שאפשר להחזיק ולקבוע מחדש את מהותו בכל רגע ורגע.
ורטיגו מציגה כאן משהו שנע בין פילוסופיה למחול, בין תנועה ללכידות, בין עולמות. אם זה הניצוץ הראשוני, סביר להניח שהבמה תחשוף יצירה שמבקשת לנוע בין המציאות לבין משהו גדול ממנה.
המופע יעלה בבכורה במרכז סוזן דלל בתאריך 22 בדצמבר (נר שמיני בחנוכה) וגם בערב שלאחריו. לאחר מכן המופע יצא לסבב הופעות ברחבי הארץ. פרטים על המועדים, המקומות ורכישת כרטיסים מצויים כאן.
