הכנה אישית לחוויה חיה
במסגרת פסטיבל "כאן ועכשיו" של התיאטרון הקאמרי, בו הוצגו מספר קריאות מבויימות לצד אירוח של הצגות פרינג' עצמאיות, בחרתי בקריאה המבוימת של המחזה "שבע ברכות". לקראת ההצגה הזו החלטתי להעמיק ולהכיר את הסיפור לעומק: מכיוון שבזמן אמת לא ראיתי את הסרט, החלטתי להתארגן על צפייה בהקרנה אישית שלי בסרט "שבע ברכות", שכתבו אלינור סלע וריימונד אמסלם וביימה איילת מנחמי. כך יצא ששעתיים לפני הגעתי לתיאטרון הקאמרי אמש סיימתי לצפות בסרט והחוויות עוד היו טריות וחזקות בראשי.
הסרט, שבזמנו אף זכה בעשרה פרסים אופיר ואף היה מועמד לתחרות האוסקר, עוקב אחר מארי, כלה בת ההעדה המרוקאית, ונוגע בשבוע של מפגשי שבע ברכות – סדרת ארוחות משפחתיות שמתקיימות אצל קרובים שונים לאחר החופה, מנהג עדתי שורשי. אלא שהארוחות אינן המרכז; הסיפור עוסק בעיקר במארי והעולמות הפנימיים שלה: ילדותה נמסרה על ידי אמה לאחותה העקרה, והמעברים בין בת משפחה לבין מי שמגדלת אותה יוצרים משקעים, מתחים, רגשות אשמה וגעגוע, שמתגלים לאט לאורך השבוע.
הסרט עוקב אחר ההתמודדות של מארי עם המטען המשפחתי, הקונפליקטים הפנימיים וההשפעה של העדה המרוקאית על התנהלות המשפחה, הציפיות החברתיות והחובות המסורתיות. הדמויות המרכזיות כוללות את מארי הכלה, את אמה הביולוגית חנה, ואת הדודה חנה – זו שאימצה וגידלה את מארי, לצד דמויות נוספות המשקפות את הדינמיקה המשפחתית המורכבת. הסרט זכה בעשרה פרסי אופיר ואף נבחר כנציג ישראל במרוץ לפרס האוסקר בקטגוריית הסרט הבינלאומי, בזכות היכולת שלו להציג עולם פנימי עשיר ומורכב באופן שמייצר הזדהות עם הדמויות.
הקריאה המבויימת – דמויות חיות ונושמות
כאמור, כמה שעות לאחר הצפייה בסרט הגעתי לאולם קאמרי 5, שבו נערכה הקריאה המבויימת של הסיפור. השחקן מיכאל כורש בדמות המספר הוביל את הקריאה המבויימת, שנמשכה כשעה ורבע, תוך שמירה על רוב הדיאלוגים וזרימת העלילה. על הבמה הופיע קאסט מבית תיאטרון הקאמרי: מלי לוי, ליאת גורן, ריטה שוקרון, מורן ארביב גנס, אפרת אביב, עירית קפלן, שחף קהלאני, יואל רוזנקיאר, אילנית בן יעקב, מיכאל כורש, אורי פרלמן, דניאל טאו ויובל כרמל.








כל הדמויות, שהכרתי קודם לכן מהמסך, חזרו לכאן בגרסה חיה ומוחשית. מלי לוי הציפה את דמות מארי ברגישות ובמתח פנימי, ליאת גורן גילמה את דמות האם הביולוגית חנה בנוכחות מרשימה, וריטה שוקרון הביאה עומק ואמינות לדמות הדודה חנה, האחראית על גידול מארי בילדותה. שחקנים אחרים מילאו את הדיאלוגים והמעברים בין הסצנות בכוח ובחיות יוצאת דופן. גם אילוצי ההפקה, כמו איחוד שתי דמויות לדמות אחת או מיכאל כורש המגלם את המספר ומוביל את הקהל בין הסצנות, הוסיפו לזרימה ולחיבור הישיר של הצופה לעלילה.
הצפייה במסך מול הבמה – חוויה אישית
עבורי, הצפייה בסרט קודם לכן הפכה את הקריאה לחוויה עשירה יותר. המילים שיצאו מהמסך חזרו אל חלל האולם, כמעט מילה במילה, אך הפעם בגרסת בשר ודם. לעקוב אחרי הדמויות כשכבר הכרת את המתח, הקונפליקטים והניואנסים, לראות את השחקנים ממלאים אותן בנוכחות, בקול ובתנועה , הפך את החוויה למרגשת ואמיתית יותר. כל רגע על הבמה היה חי, נושם ואמין, והוכיח עד כמה קריאה מבוימת יכולה להפוך סיפור קולנועי למסע תיאטרוני פועם, נגיש ומוחשי.
אפילוג – טקס וסיכום
שעה קלה לאחר סיום הקריאה נערך טקס קצר ואינטימי לצוותי ההפקות שעלו בפסטיבל. במחזה שבע ברכות זכו: ליאת גורן בפרס השחקנית המצטיינת על משחקה בדמות האם הביולוגית חנה, ומתן אמסלם בפרס הבמאי המצטיין. במחזה "חם בטבריה" זכה השחקן שלו חסיד, במחזה אחר, "אוי ווי", הוענק פרס המחזאי המצטיין ליובל ברגר על סיפורו של שוטר בתחנת משטרה פריפריאלית המנסה לשבור את מעגל חייו החונק אותו.


מילה
כך, בין צפייה למסך לבין חוויית בימתיות מלאה, נסגר מעגל קטן של סיפור על משפחה, זהות וזיכרון. הקריאה המבויימת הראתה שהסיפור חי, נושם וממשיך ללוות את הצופה גם אחרי שהאורות נדלקים, והמחזה עצמו ראוי להפקה מלאה על הבמה, עם תפאורה, תלבושות ועולם שלם שבו הדמויות יוכלו לפרוץ החוצה באמת.

