פרולוג: שלמה ארצי – מבט מהיר לפני שנכנסים לשאול
שלמה ארצי הוא אחד מעמודי התווך של המוזיקה הישראלית – יוצר, כותב ומבצע שהפך את הרגש הלאומי לפס־קול אישי. משנות השבעים ועד היום הוא ממשיך ללוות דורות של מאזינים עם שירים שהפכו לאבני דרך כמו אהבתיה, דרכים, חום יולי אוגוסט, ירח, גבר הולך לאיבוד ועוד רשימה אינסופית של קלאסיקות. הקריירה שלו רצופה הצלחות, התחדשות מוזיקלית והופעות ענק שמרגישות כמו טקס ישראלי קבוע.
דווקא בגלל המעמד העצום שלו, כשארצי בוחר להיכנס לעולם הבמה התיאטרונית – ועוד במחזמר מקורי המבוסס על יצירתו – הציפייה אוטומטית עולה. היה כאן פוטנציאל גדול להפוך את הסיפור שלו ואת השירים הגדולים למופע בימתי של ממש. אבל כמו שראינו בהמשך… הדרך לשם הייתה מורכבת יותר.

שאול – מחזמר עם חזון גדול ונפילות כואבות
סיפור תנ"כי גדול עם יומרה מודרנית, אך ביצוע שלא עומד בציפייה
המחזמר שאול, פרויקט הדגל החדש של שלמה ארצי, עלה השבוע בבכורה חגיגית בהיכל קבוצת שלמה. ארצי לוקח את סיפורם של שאול, יהונתן ודוד ומלביש אותו על המציאות הישראלית העכשווית. לדוגמא סיפור האתונות המקראי הופך על הבמה לחיפוש אחר שלושה אופנועים שנגנבו מאביו קיש. על הנייר זה רעיון מרתק. בפועל קיבלתי ערב מרשים בכוונותיו אך לא אחיד בביצועיו.

ציפיות גבוהות עוד מהחזרות
בחזרות המוקדמות והפרזנטציה בה נכחתי הכל נראה מבטיח. על הבמה התייצבו שמות כבדים: יניב ביטון בדמות המספר, צחי הלוי בדמותו של שאול, אלישע בנאי בדמות דוד, אלי דנקר כנביא שמואל, מיכאל מושונוב בדמות הג'וקר, תום כהן כבעלת האוב, אור עמרמי ברוקמן בדמותו של יונתן, איאן פינקוביץ בדמות אחותו מיכל וניצה שאול כמאמא פסיה. גדי אלטמן כגולית. גם שלמה ארצי בעצמו הגיח פעמיים לבמה. הסיפור נראה מוצק. החזון ברור. ההשקעה ניכרת. הכול הצביע על הצלחה.
אבל ברגע שהפרמיירה החלה – הסדקים נחשפו.


היכל קבוצת שלמה – בחירה בעייתית
אולם מתכת, ללא אקוסטיקה, שמקשה על מחזמר מוזיקלי
ההפקה בחרה לעלות את המחזמר בהיכל שלמה, המשמש בדרך כלל את קבוצת הכדורסל הפועל תל אביב. זהו אינו אולם הבנוי להצגות מוזיקליות. הקירות מתכת. אין טיפול אקוסטי ממשי. אין חלל שמחזיק צליל בצורה טבעית. יתכן שמדובר באילוץ, האולמות האחרים כהיכל התרבות, בית האופרה תפוסים בעונה הנוכחית.
והדבר הורגש היטב מהרגע הראשון.


בעיות סאונד, ווליום לא מאוזן ורגעים צורמים
למרות שהצוות הטכני עבד קשה, האולם עבד נגדם. היו החלקות ווליום. זמרת אחת נשמעה גבוה מדי. אחרים נבלעו בסאונד. חוסר הדיוק חזר שוב ושוב. זה פגע בחוויה.


תאורה שלא משרתת מחזמר
וילונות צבע, ערפל כבד ושחקנים שנעלמים בחושך
התאורה התבססה על חזות של מופע רוק ולא של מחזמר. מסכי צבע חזקים, מכונות עשן, אפקטים שמטשטשים. הערפל כיסה את השחקנים. חלקם הופיעו בחושך. אחרים קיבלו עודף אור. התוצאה: בלבול וחוסר פוקוס.


עלילה שאינה מתגבשת
חיבורי קטעים שמרגישים כמו שמיכת טלאים ישנה
הדרמטורגיה לא הצליחה להתייצב. המחזה ארוך. כמעט שעתיים. אבל התחושה היא של רצף מפוזר. קטעים דרמטיים נפתחים ונסגרים ללא חיבור. הסיפור הגדול של שאול מתמסמס בין קטעים שאינם נתפרים כראוי. השחקנים שנבחרו דווקא עשו את שלהם על הצד הטוב, שאפו לעמרמי ולבנאי שהזכירו לקהל שהם מוזיקאים ופרפורמרים, שאפו לצחי הלוי שהזכיר לכולם שהוא חיית משחק וותיקה. אבל כאשר המחזמר הופך מעלילה עם "נאמברים" לעלילה שחלקה הוא דיאלוג מושר כמחזה מוזיקלי ובהמשך חוזר לרצף הרגיל, סיפור שירה וחוזר חלילה, יש בכך טעם לפגם. האמת שבשורת הקרדיטים לא מצאתי על מי הוטלה משימת הטיפול בדרמטורגיה שכל כך נדרשה.


כוריאוגרפיה שחסרה עומק
רקדנים טובים, אך ללא העמדות מחזמר ברורות
בקטעי השיא ציפיתי לקבל העמדות רחבות, מהודקות, כאלה שמחזמר חי מהן. בפועל הכוריאוגרפיה הייתה מינימלית מדי. לעיתים דלה. לעיתים כלל לא מורגשת. הנאמברים נותרו שטוחים. דווקא בנקודה הזו אפשר היה לקחת השראה ממחזות זמר אחרים ולאמץ העמדות משובחות יותר.
אולי הבחירה לרוץ לבד הייתה שגיאה
חזון גדול ללא בית תיאטרון שתומך בו
יתכן שרצונו של שלמה ארצי להוכיח שהוא מסוגל להוביל מחזמר שלם לבדו הוא חלק מהבעיה. במקום להביא את הסיפור לבית תיאטרון ותיק כמו הקאמרי, הבימה או בית ליסין – ארצי בחר לפעול מחוץ למערך הרפרטוארי.
זו בחירה אמיצה. אבל גם מסוכנת.
בית תיאטרון מנוסה היה מזהה את הפערים. היה מלטש. היה מתקן. היה מסדר את הסאונד, התאורה, הדרמטורגיה והביצועים כך שהחזון יתגשם. כאן זה לא קרה. והריצה העצמאית חשפה סדקים שהעמיקו ככל שהמחזמר התקדם.
והאכזבה גדולה דווקא כי ההבטחה הייתה עצומה. אולי יותר נכון היה לקחת את חזונו של שלמה ארצי לעולם הקולנוע או הטלוויזיה, שם הדמויות היו מקבלות יותר עומק וקרבה לקהל מעצם יתרונות המדיה.
תגובת הקהל
לא מעט עזבו באמצע, ורבים נראו מאוכזבים
במהלך ההצגה ראיתי אנשים שקמו ויצאו. חלקם מהסאונד. חלקם מהערפל. חלקם מהעלילה. התחושה הייתה של קהל שמחפש אחיזה ולא מוצא. מחיאות הכפיים בסיום היו מנומסות אך לא נלהבות.
מילה
רעיון מצוין עם ביצוע לא מגובש
ארצי יצר רעיון מרשים. סיפור תנ"כי גדול. צוות איכותי. חזון עכשווי. אבל הביצוע לוקה. האולם אינו מתאים. הסאונד בעייתי. התאורה לא מדויקת. העלילה לא מתגבשת. הכוריאוגרפיה דלה. ההפקה כולה מרגישה לא מלוטשת.
שאול הוא מחזמר עם פוטנציאל עצום. כרגע הוא עדיין רחוק מלממש אותו. וחבל כי זו הרי יצירת מקור ישראלית.


ועל זה נאמר: "כתבו עלי ביקורת חמישה עמודי כאסח, יצאתי מזה עם כל הכבוד.“ גם אני הייתי, אף אחד לא עזב באמצע. בהחלט צריך רמת אינטליגנציה כדי להבין את מה שהתרחש על הבמה. יש בכתבה שלך 3 פעמים מילה כוריאוגרפיה. אין באמת לזה שום משמעות. הביקורת שטחית ולא מתמקדת בעיקר. חבל.