יומולדת חגיגה נחמדת
אחרי שחגגתי עם בני משפחתי בליל שישי במסעדת שף ביפו החלטתי שאת יום שבת, הוא יום הולדתי, אחגוג לבדי בדרך שאני הכי אוהב – הופעה. לשמחתי נודע לי כי במחסן 2 של נמל יפו תיפתח במוצאי שבת תערוכת פורטיס. אז יצא לי סופ"ש פורטיס שלם.
תלמידי שנה א' של מכללת שנקר הרימו כפרויקט סיום השנה תערוכת הומאז' ליצירתו של פורטיס. בה הוצגו עיצובים חדשים לתקליטים, פורטרטים מקוריים ומארזי משפיענים בהשראת עולם התוכן המרתק של פורטיס – חיבור בין מוזיקה, עיצוב ותרבות ישראלית עכשווית. מסע עיצוב מפלונטר של 1978 ועד מדור פיות של 2017…
תערוכה והופעה
התערוכה הוצגה במחסן 2 של נמל יפו ואורח הכבוד היה כמובן רמי פורטיס בעצמו שהתלהב מהעבודות שהסטודנטים יצור בהשראת אמנותו.
בהמשכו של הערב היה זה אך מהלך טבעי לגשת למועדון ההופעות בארבי המצוי בסמוך בו התקיימה הופעה של רמי פורטיס שהוקדשה לשירי האלבום "שוטר פושע והענק הלוחש" כשלצד הרכב הנגנים הקבוע התארחו על הבמה גם עמיר "ג'נגו" רוסיאנו ויובל שפריר, שנטלו חלק בשעתו בהקלטת שירי האלבום שיצא לאור לפני קצת יותר מ- 30 שנה.
היה זה מופע מהסוג בו הגרעין הקשה של מעריצי פורטיס המתמידים הגיעו כדי לקחת חלק בחוויה שמופיעה כבר חמישים שנה על הבמות ומאחוריה שלל אלבומים שכל אחד מהם הוא יצירה מפתיעה בפני עצמה.
כשפייסבוק Live הופך לתיעוד
שתי אמירות ששיחרר רמי פורטיס בין השירים היו מאוד חשובות לטעמי. האמירה הראשונה הייתה מיועדת לקהל שנכח במועדון, פורטיס ציין שהוא כבר חמישים שנה על הבמה ומאמין שהקהל שנכח במועדון מלווה אותו מאז (למרות שחלק היה צעיר ונולד הרבה אחרי יציאתו של האלבום הראשון "פלונטר", הוא ציין שאלו שלא הם ממשיכי הדרך. פורטיס אוהב את הקהל שלו ויוצר למענו. האמירה השנייה הייתה בעצם תגובה לכמה קריאות "פורטיס משוגע" שחשבנו שכבר סיימו את ההייפ שלהן לפני שנים, פורטיס עצר, פנה לקהל ואמר כי הוא נורמלי לחלוטין, מי ומה שמשוגע באמת מצוי מחוץ לדלת של המועדון כשהוא מתכוון לעולם הגדול, ובשניםה אחרונות ובכלל הוי כמה שהוא צודק.
לחצו לעיון בגלריית התמונות המלאה (60 תצלומים)
חפירה היסטורית
את הסיפור האישי שלי עם פורטיס פרסמתי לפני למעלה מעשור כאשר הוזמנתי לכתוב במגזין המוזיקה של ערוץ 12 – מאקו, כתבה בסדרת "הרוקר של חיי" על אמנים שונים, הבחירה שלי הייתה ברמי פורטיס. מאז שבמאקו הכניסו מערכת ניהול תוכן חדשה ומישהו החליט שהכותב זה לא אני יובל אראל הבלוגר אלא העיתונאי שלהם (שצעיר ממני בכמה עשרות שנים…) החלטתי שאביא את הכתבה לכאן וכלשונה.
40 שנות פורטיס
פורטיס אמר לי עוד כשהיה חייל: "אתה בסדר, שומע את המוזיקה הנכונה". אחר כך ראיתי אותו מופיע עם "ברזל מלובן", הייתי עד להקמת להקת "זבוב", נדלקתי על "פלונטר". עשור אחר כך נדהמתי מ"סיפורים מהקופסא" ובסוף חזרתי שוב ושוב לראות אותו בבארבי, עם קוואמי ובלעדיו, אפילו ביום ההולדת שלי
ההיכרות שלי עם רמי פורטיס מתחילה באמצע שנות השבעים. במסגרת שיעורי הגדנ"ע שהתקיימו בבית הספר התיכון, נשלחה הכיתה לסייע לצבא למשך שבוע ימים, בבסיס מחסנים בצריפין. זה היה איפשהו ב-1974, אחרי מלחמת יום כיפור. לקחתי עמי לבסיס טייפ קסטות נייד וקלטות להאזנה, ביניהן קלטת עם האלבום הראשון של להקת "רוקסי מיוזיק" שבאותה עת נמכר במחיר מוזל בחנויות (קט-אאוט). במחסן אליו נשלחתי לעזור הסתובב חייל אחד שפניו אורו למשמע המוזיקה. הוא פנה אלי ואמר לי משהו בסגנון "אתה בסדר, שומע את המוזיקה הנכונה". וכך במהלך הימים החולפים הייתי צמוד אליו ודאגתי מידי יום להגיע עם קלטות נוספות של מיטב הרוק המתקדם של אותה עת. לימים הייתי מגיע בימי שישי למסיבות ריקודים בגימנסיה הרצליה ו"תיכון חדש", שם היו מופיעות להקות צעירות, ביניהן להקת "ברזל מלובן" של בחור בשם נטי ויסמן, עמו היה מופיע אותו "חבר" מהמחסן, רמי פורטיס.
כשנה לאחר מכן כבר עבדתי בחנות התקליטים הצעירה "פאז", שנפתחה בכיכר מסריק בתל אביב, ונחשבה לאחת מחנויות התקליטים הבולטות של אותה תקופה, אולי בגלל שבעליה, אברי רוזנטל, היה עסוק רוב הזמן בנגינת שירי ג'ימי הנדריקס בגיטרה. באחד הימים נפתחה הדלת ונטי ויסמן, על רעמת שערותיו הארוכה, מלווה ברמי פורטיס, נכנסו פנימה. כנראה שהמוניטין המיוחד של המקום הגיע לאוזניהם והם באו להתרשם. באותו זמן שהה בחנות איש בשם שאול גרוסברג, שהחל ליזום ערבי מוזיקה בתאטרון בית לסין תחת השם "חולצה כחולה – מועדון הרוק הישראלי". הייתי רק נער, הכי צעיר בחנות, ובכל זאת זרקתי לחלל האוויר אמירה בנוסח: "הי, אלה הנגנים של 'ברזל מלובן', נראה לי שהם באו לנגן איתך". גרוסברג ורוזנטל ניגשו לפורטיס וויסמן, ובאותו רגע נדלק הניצוץ שמכאן והלאה הפעיל את המושג רמי פורטיס.
תוך זמן קצר הוחלט על הקמת הרכב ביזארי ומטורף עם נטי ויסמן ואברי רוזנטל כגיטריסטים, רמי פורטיס כזמר, יוסי בוזין כמתופף ועוד בחור בשם אייל על הבס. ההרכב קיבל את השם "זבוב". זו הייתה הפשרה לאחר ששמות שונים ומשונים עלו וצצו. המוטו של ההרכב היה לתת הופעה מטורפת בבית לסין, לבצע משיריו של אלכס הארווי (עליו השלום) וליצור סגנון פרוע ביותר שטרם היה בארץ – רוק קרקסי.
המפנה הראשון שסימן רמי פורטיס בתחום המוזיקה בארץ היה בשלהי אותה תקופה. בראשית שנת 1978 יצא אלבומו הראשון "פלונטר" שהיה האלבום הפרוע והמוטרף ביותר שיצא באותה עת בישראל, מדינה שפס הקול שלה עד אז היה "סחי" לחלוטין. רוק, פאנק ואפילו רגאיי התערבבו בו והוא היה מעין הימור מסוכן לחברת התקליטים סי.בי.אס (NMC כיום). היום ברור שהאלבום יצק לקלאסיקת הרוק הישראלית קטעים מהפכניים כ"רד מעל מסך הטלוויזיה שלי", "המוות אינו מחוסר עבודה", "אינקובטור" ו"דבש".
סיפור קטנטן על "דבש" – הפתיח הידוע של פורטיס עם הקריאה "הויסה הויסה הוי", לא נולד בביצוע המקורי, באלבום הוויניל. זו יציאה מפתיעה של חיים רומנו, המפיק המוזיקלי של האלבום, ששר את הקטע המטורף וההזוי הזה באחת החזרות, והחומר נשמר. לאחר שנים כאשר עמדו להוציא את "פלונטר" בדיסק, התווסף הפתיח ל"דבש". את מחיאות הכפיים בשיר הקליטו המפיק רפי מלול ואחיו אריק, נטי ויסמן, ברי סחרוף, יוסי בוזין וחיים רומנו. במהלך השנים הבאות הספקתי לראות ולשמוע את פורטיס בכמה הרכבים חשובים. להקת "מים חמים" שהייתה המשכה של "זבוב", "כרומוזום", ואף הופעות עצמאיות לחלוטין במקומות שכבר לא קיימים דוגמת קולנוע תל אביב, מועדון "ליקוויד" באחד מגלגוליו בדרך סלמה ועוד.
עשור מאוחר יותר, בשנת 1988 הציב רמי פורטיס דגל בנקודת מפנה נוספת ברוק הישראלי, כאשר השיק את אלבומו "סיפורים מהקופסא". פורטיס שכבר טעם את טעמו של העולם המוזיקלי שמעבר לים "במסגרת מינימל קומפקט", חזר לישראל עם תובנות מוזיקליות מתקדמות, ובשפת האם שלו, בהפקה מוזיקלית מצויינת של חברו הטוב ברי סחרוף, הוציא תקליט מופת. עד אז לא נוצרה ברוק השוליים בארץ שלמות שכזו, בשילוב של תמלילים ומלודיות.
"סיפורים" הראה את הדרך למוזיקאים ישראליים שביקשו ליצור ולהתקדם לעבר הגלובל, בתפנית של 180 מעלות ממה שנעשה בארץ. עד היום משמש האלבום קו מנחה לאיך ליצור מוזיקה שתדבר בעת ובעונה אחת בעברית ובעולמית. רכשתי אותו אז בגרסתו הכי נדירה – קלטת אאודיו. רק שנים מאוחר יותר הודפס האלבום בנוסף לגרסת הוויניל גם בפורמט של תקליטור.
תקופה לא מבוטלת מחיי התנתקתי מהסצנה הפרועה, הרוקיסטית והבועטת בתל אביב, בשל עבודתי הייתי יותר מחובר לתופעת מופעי הפארק והאצטדיונים, ששידרו מיינסטרים עולמי. אבל בעשור האחרון חזרתי לשורשים, למה שמכונה היום "שלולית האינדי", ומתוכה התחברתי מחדש לפורטיס שהתחבר ל"קוואמי והחלבות" ב"תסחטי אותי", בחיבור יוצא דופן של סגנונות. מחד קוואמי מביא את הצליל השחור הבועט והעצבני, ואילו פורטיס מביא לתמהיל את "הגל החדש" המפורסם שלו, והשילוב תופס כל אוזן המצפה לחידושים.
דבר הוביל לדבר ולבסוף מצאתי עצמי עומד במועדון "בארבי" על המדרגה בין הרחבות, ממוקד כולי לעבר הבמה וחווה את שיתוף הפעולה הזה במופע ההשקה לאלבום של קוואמי. שנה מאוחר יותר, 2011, אני מוצא עצמי שוב באותו מיקום ובאותה תנוחה כאשר פורטיס מארח את קוואמי בהשקה שלו, עם "החבר אני", עוד פסגה מוזיקלית אמנותית שמציב רמי פורטיס, שנתיים לפני שנשאב למכונת הריאליטי הטלוויזיונית שלגביה כבר הצהיר "אל תאהבו אותי, תאהבו את המוזיקה שלי". את יום הולדתי האחרון חגגתי צמוד לבמה באותו מועדון, "בארבי", במופע של רמי פורטיס.
