מחול של בשר, רוח ואלוהות שנעדרה
אמש צפיתי במופע המחול "היום השמיני" מאת הכוריאוגרף ליאור תבורי, יצירה עוצמתית, בועטת ומעוררת מחשבה, שנראית כאילו היא ממשיכה את סיפור הבריאה התנ"כי מהמקום שבו הוא נפסק. אם אלוהים ברא את העולם בשישה ימים ונח ביום השביעי, הרי שביום השמיני הוא כבר איננו על המשמר, והאדם נותר לבדו עם תאוותיו, פחדיו ותחושת הכול-מותר. היקום ממשיך לנוע, אך ללא השגחה עליונה. בני האדם עושים כרצונם, והתוצאה על הבמה היא ערבובייה של שליטה, כוח, תשוקה ומאבק.
גוף האדם כזירת קרב
על הבמה ניצבים שלוש רקדניות וחמישה רקדנים, נאור וולקר, סיימון גנגי, עירד אבני, גיא חמד לוי, גילי גבע, שי ווהב, ג'זמין קהן וז'וזיאנה פרצר, עטויים בבגדי גוף מעוטרים בהדמיות של איברים פנימיים, כלי דם ומערכת עצבים, פרי יצירה של מיקי אבני. זהו עולם שמפשיט את הגוף מהעור ומציג את המכונה האנושית מבפנים. הבחירה האסתטית הזו אינה רק חזותית – היא מבקשת לחדור לעומק קיומו של האדם: מה מתרחש בתוכו כשהאל נעלם מן הזירה.
אדונים, משרתים ויצרים גולמיים
הכוריאוגרפיה של תבורי מציגה מערכת יחסים אנושית חדשה, עולם שבו הכוח, השליטה והחולשה מתחלפים בתנועות חדות ורגישות. יש רגעים של אדנות ושליטה, לצד מחוות של קירבה, רוך ואף אינטימיות חד-מינית. כולם מתקיימים זה לצד זה, באותו מרחב נטול שיפוט, שבו המוסר האלוהי נזנח לטובת אינסטינקטים ויצרים.
חשיפה מוחלטת – גופנית ונפשית
ברגע השיא של היצירה רקדן אחד מסיר את חליפת הגוף ונשאר עירום, ממשיך לנוע בזרימה חופשית. המעשה הזה חורג מגבולות האסתטיקה הבימתית והופך להצהרה: האדם כבר אינו מוסתר מאחורי קליפות או מוסכמות. הוא עומד חשוף, פגיע, אך גם חופשי – תמצית הבריאה האנושית ביום השמיני.
המוזיקה של "היום השמיני" – בין מזרח למערב, בין קודש לחול
את פס הקול ערך נועם הלפר, שגם היה אחראי למוזיקה ב-CRUST. הפסקול נע בין יצירה מתוך האלבום I Will Not Stand Alone שכתבו Kayhan Kalhor & Ali Bahrami Fard, מוזיקה פרסית קלאסית עתירת רגש ונשמה, המביאה את צליל הקמאנצ'ה והסנטור כאנחה מזרחית שמעניקה למופע ממד רוחני. פס הקול ממשיך עם הצלילים שיצר Carsten Nicolai (Alva Noto) – אמן סאונד גרמני אוונגרדי, יוצר שכבות אלקטרוניות מינימליסטיות וקרות שמוסיפות תחושת ניכור ומתח קיומי. המופע ממשיך על רקע הצלילים של Rustavi Choir – Georgian Voices, מקהלה גאורגית מסורתית, שקולותיה העמוקים והחצובים מזכירים שירה ליטורגית קדומה. הלפר משלב בהמשך גם את עבודותיה של Lucrecia Dalt – יוצרת קולומביאנית-אלקטרונית החוקרת קול, תודעה וזיכרון, מוסיפה ממד נשי ופנימי לפס הקול. מוזיקאי וקומפוזיטור "פופולארי מאוד" המצטרף למעטפת המוזיקלית הוא לא פחות מאשר סרגיי רחמנינוף המביא הזרקה של רומנטיקה מערבית עזה, פסנתר דרמטי ורגש גואה שמעניק למופע רגעי חסד ויופי קלאסי.
שילוב המקורות הללו יוצר מרקם צלילי רב-ממדי – מהדבקות הרוחנית של המזרח, דרך הקרירות האלקטרונית של אירופה, ועד הפאתוס הרוסי והעומק הווקאלי הגאורגי. כל אלה מתכנסים לכדי עולם שבו הדחף, היצר והנפש פועמים זה לצד זה – ממש כמו בגוף האדם שנחשף לעיני הצופה.
רשימת קטעי המוזיקה
טעימה של מראות מתוך המופע
