פרולוג
כן, לא אכחיש, חששתי מעט מעצם האקט להגיע להקרנת הפרמיירה של הסרט הים שיצר שי כרמלי פולק בכיכובו של ילד פלסטיני – מוחמד גזאווי ואביו – ח'ליפה נאטור. סרט שהקרן לקולנוע השקיעה בו שני מיליון שקל. ההד התקשורתי סביב זכייתו בפרסי אופיר יצר תדמית של סרט "שמאלני, המבקש לתקוע אצבע בעיני הממסד השלטוני הימני" לצד תיוגו כעוסק בסכסוך הישראלי פלסטיני. בכל זאת החלטתי להסיט את הוילון הפוליטי ולהתעמק בנרטיב עצמו ובדרך בה הוא מוגש על המסך.
בין מציאות לבדיה – ישראל דרך עדשת הים
הסרט הים מספר את סיפורו של חאלד, ילד פלסטיני בן 12 מכפר ליד רמאללה, שזוכה לראשונה לנסוע לים במסגרת טיול כיתתי. כשההסעה מגיעה למחסום צבאי, חאלד מגלה שהאישור שלו לא תקף. בעוד חבריו ממשיכים בדרכם, הוא נאלץ לשוב הביתה. מאוכזב, חאלד מחליט לצאת אל הים לבד, מבלי להכיר את הדרך ומבלי לדעת עברית.
אביו, רבחי, פועל שעובד בישראל ללא אישורים, נדהם לשמוע על המסע ומצטרף לחיפוש אחר בנו. הוא מסכן את פרנסתו ועובר מסע של דאגה, פחד ואומץ, שמעמיד את מערכת היחסים בין אב לבן במרכז העלילה. דרך עיניהם אנו נחשפים למציאות מורכבת: חיים תחת שליטה צבאית, הגבולות בין יומיום למערכת הביטחון והניסיונות לשמור על האנושיות מול אילוצים בלתי אפשריים.
קולנוע שמאתגר בלי להטיף
הסרט אינו מטיף ולא מציג אג’נדה ברורה. הוא מציב את הצופה במרכז הסיפור, ומזמין לראות את העולם דרך עיני הילדים והמבוגרים הקטנים שמנסים לשרוד. דווקא בכך הוא הופך את העלילה לפלטפורמה של דיון אנושי, בין ביטחון לחופש, בין זהות פלסטינית לבין המציאות הישראלית.
הסערה הציבורית סביב זכייתו של הים בפרסי אופיר, במיוחד מול עיני שר התרבות מיקי זוהר ושאר אנשי הימין, נובעת פחות מהאיכות האמנותית של הסרט, ויותר מהממד הרגיש שלו. מבחינתם, סרט שמרכז את סיפורו של ילד פלסטיני עומד באור אחר, עלול להתפרש כאקט ביקורתי נגד השלטון.
האדם הקטן מול הגבולות הגדולים
חאלד ורבחי מייצגים את “האדם הקטן” בתוך מערכת גדולה, מורכבת ולעיתים קרה. המסע שלהם חושף את הפערים בין חיי הכפר לערים, בין חוקים צבאיים לבין חיי יום-יום. במקביל, הסרט מדגיש את הקשרים הקטנים שמאפשרים לגבור על הפחד, מבט, עזרה קטנה או מחווה אנושית.
החיים המשותפים, המגבלות והגבולות, כל אלה נחשפים דרך עדשות הצילום הרגישות, שמעניקות לצופה תחושה שהוא חלק מהמסע, כאילו הוא צועד עם חאלד לאורך הדרך.
פס הקול שמדבר בשפה של הים
הגענו לנקודה שיותר מעניינת אותי – אבי בללי יוצר את פס הקול המושלם לסיפור. תוף הרוח (פאנטם), כלי הקשה אתניים ואלקטרוניקה רכה יוצרים דופק פנימי של מתח מתמשך. הצליל מלווה את המסע של חאלד ורבחי ומעצים את החוויה האנושית.
המוזיקה אינה רק אמצעי רקע, היא שפה בפני עצמה. היא משקפת את השקט והסערה, את הפחד ואת התקווה, ומאפשרת להרגיש את הדמויות ואת המקום דרך האוזן והלב.
תלחצו להאזנה לקטעי פס הקול באדיבות אבי בללי
ראייה כפולה – ימין ושמאל מול אותה תמונה
הסיפור מאפשר לקרוא אותו מכל כיוון פוליטי. מי שרואה בו ביקורת על הגבולות והמחסומים – ימצא אותה. מי שרואה בו מסע של הישרדות תוך שמירה על ביטחון אישי ומשפחתי – גם כן ימצא זאת. זו אולי הסיבה האמיתית להצלחה שלו בפרסי אופיר: הסרט מצליח לדבר לכל הצדדים, מבלי להכריע או לשפוט.
מילה
הים הוא קולנוע ישראלי במיטבו, איטי, פיוטי ומדויק. הוא מצליח לשלב עלילה אנושית, מציאות ביטחונית מורכבת ופס קול מרתק שמדבר את השפה של הארץ. הסרט מזמין את הצופה לשאול שאלות על גבולות, זהות ואנושיות, ושם בדיוק טמון כוחו.
הסערה סביב זכייתו של הים בפרסי אופיר משקפת את הקרע התרבותי בישראל לא פחות מהסיפור עצמו. יש הרואים בזכייה אמירה אמנותית נקייה, ויש הטוענים כי מדובר באצבע בעין לשלטון הימין. שר התרבות מיקי זוהר, כמו שרים אחרים במפלגתו, ביקרו את האקדמיה לקולנוע על מה שתפסו כהטיה אידיאולוגית.
אך מי שמתבונן באמת בסרט מגלה שהוא אינו מציב אג’נדה פוליטית ברורה. הוא לא מטיף – הוא מתבונן. הדמויות שלו חיות בתוך סדק, לא בצד אחד שלו. הים אינו מצביע על אשמים, אלא שואל שאלות.
בימים הקרובים תחל הפצת הסרט להקרנות טרום בכורה בסינמטקים ובתאריך 13 בנובמבר ברוב בתי הקולנוע ברחבי הארץ
