ישנן הצגות שבאות לבדר, וישנן כאלו שמגיעות ללב ומסרבות ללכת. “החולה ההודי” של רשף לוי היא מהסוג השני – דרמה משפחתית שנולדה ממקום אישי, מתפרקת על הבמה לחתיכות של צחוק, כאב, כעס ואהבה. עכשיו, לראשונה, היא יורדת מהזיכרון הקולקטיבי ועולה על במה חדשה – התיאטרון הקאמרי, כמו לב שמפעפע בפעם השנייה.
היוצרים והצוות
המחזה נכתב בידי רשף לוי (חתום כ"רשף ו־רגב לוי" כאות לכבוד זכר אחיו שנפטר) ונבנה במשך שנים רבות בראשו. לפי עדותו של לוי, הוא החל לכתוב את המחזה בשנת 2000, ורעיון ההצגה "התגלגל בראשי במשך שבע שנים, ואז באמצע הלילה בחדר ברומא לפתע הבנתי מה צריך לקרות בהצגה".
המחזה מבוסס, כך על פי רשף לוי עצמו, על אירועים ש"התממשו כפי שתראו אותם על הבמה… (ואילו אירועים אחרים) היו צריכים לקרות, אם העולם היה טיפה יותר מסודר".
בתחילה שלח רשף לוי את המחזה פעמיים לכל התיאטראות בישראל, אך בתחילה אף אחד מהם לא הסכים להעלות אותו. בסופו של דבר, לאחר שיחות עם גורמים בתיאטרון, הועלה המחזה לראשונה בשנת 2005 בתיאטרון בית ליסין בהפקה ובבימוי של אלון אופיר.
זו הייתה הצלחה אמיתית. המחזה זיכה את רשף לוי בפרס התיאטרון הישראלי למחזאי השנה בשנת 2005. כעת עשרים שנה אחרי נוחת המחזה על בימת התיאטרון הקאמרי כאשר עבודת הבימוי הוטלה על אמיר וולף. לתפקידי ההצגה לוהקו השחקן תום אבני בדמות האח הבוגר אבשלום בן ארי, עו"ד שבעברו היה מכור לסמים ועזב את בית הוריו. עידו טאקו (בהצגה שאני ראיתי) ולחילופין השחקן יונתן הורנצ'יק בדמות האח הצעיר שגב, אח מאותו אבא אך מאמא אחרת, אותה מגלמת השחקנית שרה פון שוורצה. את דמותו של האב, איש המחתרות ומפלגתו של מנחם בגין מגלם מוטי כ"ץ. מה שמתפתח על הבמה אשאיר בתסריט ולא אצור כאן ספוילרים…
על הבמה אנחנו מקבלים תפאורה בשני חלקים, סצנות בחומוסיה תל אביבית ולחילופין בדירת המשפחה, עליה אחראית אלכסנדרה נרדי, על התלבושות שמבקשות להנכיח את שנות השמונים אחראי רועי עקאב ואילו על המוזיקה הכוללת גם שיבוץ חלקי שירים משנות השבעים לצד קטעי מוזיקה המדגישים מעברים בעלילה אחראי איתמר גרוס.
סיפור העלילה מפגיש את הקהל עם שגב, בחור צעיר, היוצר קשר עם אבשלום – אחיו הבכור, שניתק קשר עם המשפחה לפני שנים. המטרה: לספר לו שאביהם חולה מאוד. המפגש בין האחים, שמעולם לא נפגשו זה עם זה, גורר את המשפחה כולה לתוך מערבולת רגשית – שילוב של הומור, כאב, סודות ופיוס.
מה הבימאי עשה כאן?
וולף הולך כאן על קו דק, הוא לא רצה לתפור הצגה "גדולה" שכל דבר בה הוא פיצוץ, אלא ממש להפוך את הבמה למרחב שבו הכל יכול לקרות, כאב, שנינות, חיבור, ניתוק. התנועה מדודה, השקט נעשה קול ותפאורה מינימלית, כך שהדיאלוגים, האנשים והחוויה הם האקטואליה.
המוזיקה – חוט הזמן
איתמר גרוס בחר ליצור סאונד שלא מורה לנו מתי לבכות או לצחוק, אלא נותן את התחושה של רגע מהעבר שנשאר איתנו. וזאת גם התחושה שמעניק ההקשר המוזיקלי המוקדם: לפני שהאורות באולם נכבים, נכנסים הצופים והם שומעים שירים ישראלים משלהי שנות ה־60 ותחילת ה־70, להיטים של פעם, של תקופת העלילה. זה לא פסקול פשוט, זה חיבור בין הקהל לבין הרגע, בין הזיכרון הקולקטיבי לבין מה שמתרחש על הבמה.
למה זה עובד – והיכן אולי נתקע
הצגה שמצליחה לתפוס אותך באמצע הצחוק, ואז להשאיר אותך שם גם כשהדמעות מתחילות. המשחק אנושי, הישיר, ללא התייפייפות. והסיפור – כן, אולי ראינו סיפור כזה לא פעם, אולם מה שמייחד כאן הוא האמת שמאחוריו: סיפור שנכתב מתוך חיים, בטון שלא מנסה להסתיר את הפגמים.
המשחק
תום אבני מתגלה כאן במלוא כשרונו, מהרגעים בהם הוא נשמע מדוד ושקול כיאות למי שעיסוקו הוא בעריכת דין, להתפרצויות רגש בלתי נשלטות של אדם מהיישוב. עידו הצעיר מנכיח את הדמות אותה הוא מגלם בתגובות מהירות וחכמות ממש כפי שנכתבו במוחו של רשף, הדמות קורמת עור וגידים ומחשבות בקצב מהיר מאוד. גם ההורים במחזה – שרה המגלמת את האשה השניה והאם הנוכחית עושה זאת באמינות ובחינניות. את התפקיד הקשה לוקח על עצמו מוטי המגלם את האב הדימנטי.
עם זאת, אם כבר ראית סיפור של משפחה שמתפרקת ומתאחדת סביב מיטת חולה, ייתכן שתרגיש "זה כבר ראיתי". אבל גם אם הכיוון מוכר, האופן שבו הבימוי והמשחק מביאים אותו הופך את המוכר לחדש.
ההצגה ממשיכה לרוץ בקאמרי, תאריכים וכרטיסים זמינים כאן
