חנוך לוין, הנחשב לגדול מחזאי ישראל, האיש שבנה קריירה שלמה על היכולת להחזיק מראה מול החברה ולחשוף את הבורות, הצביעות והכאב שמתחבאים מתחת לחיוך הישראלי – ממשיך לחיות גם עשורים אחרי לכתו. מחזהו המוקדם "הג'יגולו מקונגו וטיפוסים אחרים", שנכתב בשלהי שנות השישים, נחשב לאבן דרך בסאטירה הלוינית: רוויו של מערכונים ושירים המהלכים על הקו הדק שבין גרוטסקה לצחוק מריר, בין פנטזיות אקזוטיות לבין דלות יומיומית, בין חלומות גדולים לבין קריסה קטנה ליד הבית.
בזמנו ההצגה סימנה את ראשית הדרך של לוין כיוצר שובר מוסכמות – אכזרי, פרוע, מתגרה. עשרות שנים אחר כך היא חוזרת אל קדמת הבמה, עטופה בפרשנות חדשה שמחייה את הטקסטים ומעניקה להם הקשר ישראלי עכשווי.
פורנו רך להמונים או בדיחות מדורה של גברים
כמו רוב יצירותיו, ההצגה אינה פשוטה. היא זכתה בעבר לביקורות מעורבות: חלק מהקהל יצא באמצע, מופתע או מתוסכל, בעוד אחרים ישבו עד הסוף והעריכו את השפה החריפה והבלתי מתפשרת של המחזאי. רבים תיארו את ההצגה כוולגרית או בלתי נעימה, אף על פי שהשחקנים הפגינו כישרון רב. ההומור השחור והמעוות, שמתבטא במיוחד במערכונים כמו הג'יגולו מקונגו או בדמויות מטפוריות כמו "ציפור המכנסיים" – ציפור שמסמלת חופש כלוא בתוך מגבלות האדם – יוצרים חוויה שמעוררת גם צחוק וגם תחושת אי נוחות. לוין אינו לכל אחד: אפילו מי שהכיר את כתיבתו מצא את עצמו נאבק מול השפה הישירה, הפרובוקטיבית ולעיתים הסאדית־קומית שלו.
במערכונים ובשירים, הדמויות של לוין נאבקות בסבל ובבדידות, מוצאות רגעי הומור ושמחה בתוך הקיום המעוות, ולעיתים מגלמות את האבסורד שבחיים עצמם. ההצגה מחייבת את הצופה להיכנס לעולם שבו הגבול בין צחוק לדמע מטושטש, וכל רגע יכול להוות סמל למגבלות, לתשוקות ולעוולות של האדם. בסופו של דבר, "הג'יגולו מקונגו" היא הצגה מאתגרת, שמעירה מחשבה ומזכירה לנו מדוע חנוך לוין נחשב למחזאי הגדול של התיאטרון הישראלי – מי שמסוגל לחשוף את הצדדים האפלים, המביכים והקומיים של החיים באותה מידה.
חוויה תיאטרונית מבריקה, מוזיקה מפרגנת
אמש, בתיאטרון הבימה, עלתה הגרסה הנוכחית – ערב חד־פעמי שבו שלושה ענקי במה, מיקי קם, ישראל קטורזה ויגאל נאור (במקור היה אמור לשחק יחזקאל לזרוב), מתמסרים לחלוטין לעולמו של לוין. תחת בימויה של תמר קינן נבנתה חוויה תיאטרונית מרשימה, מלווה בתפאורה של אדם קלר, מוזיקה חיה של דפנה קינן בביצוע אוהד בן אבי בסקסופון, קלידים ומפוחית וקוסטה קפלן בגיטרה ומחשב, ותנועה עדינה שחתומה עליה טל קון.
אחי בני תימן
כשלפחות חצי שעה חלפה מתחילת הערב, המציאות הישראלית חודרת את הבמה – התראה על טיל חות’י בגוש דן עוצרת את ההצגה. הקהל והשחקנים ממתינים במבוכה שקטה, ובתוך דקות ספורות הכל מתחדש כאילו לא קרה דבר. דווקא בזה טמון כוחו של לוין: היכולת לשזור בין צחוק לבין חרדה קיומית, בין בדיחה למציאות שבה הכל עלול להתפוצץ בכל רגע.
הומור מקברי ומעוות
במערכון הנושא, "הג'יגולו מקונגו", ג'יגולו מקומי זקן מציע את שירותיו לתיירת לבנה. השיח ביניהם מלא בשיבושי שפה ותרבות, ומוביל למצב אבסורדי כמעט בלתי אפשרי – הפער בין הרצינות שבה הג'יגולו מציע את שירותיו לבין חוסר ההבנה של התיירת מייצר את ההומור השחור שמאפיין את לוין.
הקהל קיבל 90 דקות אינטנסיביות ללא הפסקה (חוץ מהפסקת החירום הקצרה), ערב שנע בין תשוקות אפלות לרגעי אושר זעירים, בין חלומות על קונגו לבין ייאוש קטן ברחוב דיזנגוף. או כמו שלוין עצמו היה אומר: "שבו, סבלו קצת, צחקו הרבה. ממילא אין לכם תוכניות טובות יותר".
המחזה ממשיך לרוץ בתיאטרון הלאומי הבימה, כאן תמצאו תאריכים וכרטיסים
