פתיחה דרמטית
כאשר נכנסנו והתיישבנו בטבורו של האולם במרכז סוזן דלל בנווה צדק, משבי רוח עדינים ליטפו את פנינו. שמתי לכך לב כי בדרך כלל אני יושב בשורות שמתחת לגלריה, שם אין האוויר מהמיזוג מגיע כהלכה. ברגע שהמופע החל, הרוח נעלמה, והאוויר הפך כבד. אינני יודע האם היה זה מכוון או תקלה רגעית שעצרה את מערכת המיזוג באולם…. אל חוסר זה התלוותה הנראות הבימתית עם שטיח ישן במרכזו ונורות פלורוסנט מסנוורות.
שטיח ישן
הבמה שחורה, שטיח ישן באמצעה, מבקש לסמל שכבות של זיכרון ועומק. מעליו כאמור סט נורות פלורסנט ארוכות, לבנות ומסנוורות יוצקות אור חד ומטשטש. הסילואטות של הרקדנים והרקדניות מתערפלות; קשה להבחין בתנועה. לא אחת הרמתי את ידי כדי להסתיר את האור ולנסות להתמקד. תחושת הערפול, המעבר בין אור וצל, רק חיזקו בי את תחושת האי נוחות והמתח הפסיכולוגי.
לחוש ככלוא בשדה תימן
חשתי: אני, את, אתה, הקהל – כולנו כמו מחבלים בשדה תימן. ממתינים, דרוכים, חושבים שכל רגע מישהו ימשוך אותנו לחקירה. לא סתם, הייתה לכך סיבה מספיק טובה – הסאונד. במשך קרוב למחצית השעה הראשונה האוזניים נאבקו בפס קול רפטטיבי ועשיר במנחתי בס מלוכלכים שחוזרים על עצמם ומענישים את האוזניים. זווית זו הוסיפה אל תחושת ההמתנה הנמתחת לאורך כל פרק הזמן הזה.
פס‑קול – נועם הלפר יוצר לחץ ודרמה
מי שעיצב את פס הקול הוא נועם הלפר, מוזיקאי יוצר שבשנים האחרונות עוסק בעיצוב סאונד למופעי מחול שונים, במיוחד בנישות האוונגרדיות. הלפר שילב קטעים שנכתבו והולחנו על ידי Kronos Quartet, Laurie Anderson, Suso Saiz, Claire Rousay, Simon & Garfunkel, Cesar Hernandez Martinez, Flore Laurentienne ו‑Meredith Monk. קטעי סאונד שהתאפיינו כולם כרובם ברפטטיביות ויצירת אווירה בלתי נוחה לאוזן, אי נוחות מתמשכת…
כמה טעימות
המשותף לכולם היה סאונד חודר, רפטטיבי, מלוכלך ולעיתים מרושע. הסאונד לא רק ליווה את הרקדנים – הוא דחף אותם, עיצב את התנועה, הכניס עומק למתח.
המעבר בתאורה – רותם אלרואי חושף כאוס
לאחר חצי שעה, הפלורסנטים כבו, ותאורה צהובה עליונה וצידית הציגה את הסילואטות. כל קפיצה, מפגש או עלייה של הרקדנים נחשפה לעיני הצופים. כעת האור הדגיש את הכאוס התנועתי – כל חריגה, כל התנגשות, כל חיכוך. התחושה של אי סדר, תוהו ובוהו, התעצמה, והפכה ברורה ומוחשית יותר.
התנועה – ערימת חרגולים ומקקים חייתיים
הרקדנים – נועה גרבר, נאור וולקר, סיימון גנגי, גילי גבע, תום ניסים, ליעד תבורי וג'זי קהן – נעו כאילו היו כלואים בקופסה קטנה. התנועה דמתה בעיני לערימת חרגולים או מקקים מתוחים, קופצים ומתרוממים זה מעל זה.
זה נראה כאילו במכוון – אין זרימה מלודית, אין רצף נעים – רק תוהו ובוהו חייתי, פרוע, בלתי נשלט. התחושה היתה כאילו ואנחנו באולם בעצם חלק מהקופסה – נתונים במתח, ללא מנוס.
כוונת היוצר – כאב, זעקה ונחמה
ליאור תבורי כתב בכרטיסי ההזמנה שהונחו על כל מושב באולם – "לכאוב, לזעוק, לשמוח ולהתנחם." כעת אני מבין, אי הנוחות, הכאוס והלחץ אינם מקריים – הם חלק מהחוויה המתוכננת. המופע דרש מהקהל התמסרות רגשית ופיזית מלאה – להשתתף ולא רק לצפות. תחושת המתנה, הדריכות והאי נוחות השתלבו בתוך החוויה החושית המלאה.
חוויה טוטאלית, חושית ומאתגרת
מופע המחול CRUST אינו מחפש נוחות או יופי קל לעיכול. כל אלמנט – השטיח, התאורה של רותם אלרואי, פס‑קול של נועם הלפר ותנועת הרקדנים – יוצר שכבת קרום של מתח ואי נוחות. התנועה החייתית, הכאוס הקולי והאור החד מבקשים מהקהל להתמסר, להרגיש, להיכנס פנימה. ליאור תבורי והלפר מזמינים אותנו לכאב, זעקה ונחמה – במלוא עוצמת החוויה, בכל רגע על הבמה. CRUST הוא חוויה חושית מוחלטת: הם יצרו שעה של כאוס חייתי, תאורה מסנוורת ורקדנים עוצמתיים. CRUST או כמו בתרגומו לשפה העברית – קרום או גלד מעל פצע הוסר במהלך המופע וחשף את הפגיעה. המופע נולד בהשראת השנה החולפת.
המופע הינו פרי שיתוף פעולה של מרכז סוזן דלל, להקת המחול של ליאור תבורי ו- MART Foundation. הוא עלה לראשונה במסגרת פסטיבל ת"א דאנס אשתקד.
