גרסתו החדשה של המחזה "קרנפים" בתיאטרון בית ליסין ע"ש ברוך איבצ'ר, בתרגומו של אלי ביז'אווי ובבימוי יאיר שרמן, מציבה מראה נוקבת על החברה הישראלית, משלבת רמיזות אקטואליות וביקורת פוליטית – אך לא חוסכת גם רגעים של בלבול וביקורת פנימית.
תיאטרון האבסורד – הקשר והמשמעות
דרמטורג התיאטרון אבישי מילשטיין מתייחס בחוברת המלווה את המחזה לרעיון האבסורד, הוא מזכיר את מבקר התיאטרון הבריטי מרטין אסלין שהגדיר את יצירותיהם של ארתור אדמוב, סמואל בקט ואז'ן יונסקו כ"תיאטרון האבסורד". במחזות אלו, בניגוד לדרמה הריאליסטית, הדמויות אינן עגולות, אין להן נרטיב ברור ואין הצדקות לפעולותיהן – והקהל דווקא מתחבר לכך.
הצלחת תיאטרון האבסורד קשורה גם להלם התרבותי לאחר מלחמת העולם השנייה. גילוי מחנות ההשמדה שבר את כל הנרטיבים המקובלים ודרש סיפור חדש על קיום אנושי חסר תכלית. כפי שנסחו סארטר וקאמי, החיים אינם סיפור שלם; האחריות היחידה של האדם היא למעשיו ברגע הבא.
ב"קרנפים", האירוע עצמו אבסורדי – אין סיבה שהאנשים יהפכו לקרנפים. מה שחשוב הוא הבחירה של בראנז'ה: להישאר בן אדם או להצטרף לעדר.
אונסקו על הבמה הישראלית
המחזה "קרנפים" מאת אז'ן יונסקו עלה לראשונה בשנת 1959 והפך לאחת היצירות החשובות של התיאטרון האבסורדי. הסיפור עוסק בהתקרנפות – תהליך שבו בני אדם נכנעים לאידיאולוגיות קולקטיביות עד שהם מוותרים על זהותם האישית. בית ליסין מביא את המחזה לקדמת הבמה הישראלית עם תרגום חדש של אלי ביז'אווי ובימוי של יאיר שרמן.
בין גבעטרון לנרטיב מקומי
הבמה אינה רק מקום למשחק: השחקנים עצמם הופכים לפועלי במה, בין סצנה אחת למשנתה, הם מזיזים ובונים את התפאורה מול עיני הקהל. במקביל מושמעים קטעי שירה של להקת הגבעטרון – מהלך שמעורר ערגה נוסטלגית לימי מפא"י העליזים ומטעין את המחזה בביקורת פוליטית עכשווית. כך נוצרת תחושה של פלקט מחאתי, כמעט כמו גרסה תיאטרלית ל"חוות החיות" של אורוול.
סאונד ומוזיקה – דידי ארז במיטבו
אי אפשר לדבר על ההפקה מבלי להאיר את דידי ארז, האיש שמחזיק את פס הקול של ההצגה. לאורך כל העלילה, ארז תפר ביד חכמה ורגישה עיטורי סאונד מוזיקליים שמעמיקים את החוויה. צלילים אלה מזכירים במידה רבה את ההשפעות של להקת פינק פלויד בשנותיה הראשונות – עוד לפני Dark Side of the Moon – כשהפסיכדליה האפלה והחומצתית נשפכת על הצופים לאורך מסלול המחזה.
אחד הקטעים שארז אימץ אל תוך המחזה הוא מתוך יצירתו של המלחין ריכרד וגנר – "דהרת הוולקירות",הלקוחה מתוך האפוס האדיר "טבעת הניבלונג", בדיוק אותו קטע שאומץ על ידי קופולה בסרטו "אפוקליפסה עכשיו" כרקע לתקיפת המסוקים עם שחר המלווה במשפט האלמותי – ״אני אוהב את ריח הנפאלם על הבוקר״.
הסאונד לא רק מלווה אלא גם מוסיף משמעות, מחדד מצבי רוח, ממקם רגעי מתח, ומעניק עוד שכבת חוויה למערכה כולה.
רגעים של כאוס מול רומנטיקה זעירה
המערכות הראשונות של עלילת המחזה מרובות המשתתפים, הצעקות והאנדרלמוסיה, שלי אישית גרמו לזוע במושבי באי נחת מסוים, היו הניגוד המושלם להמשך שהפך בסופו של עניין למעין סיפור רומנטי בין גבר לאישה, זאת למרות הרעש, האבק והמהומה. על הבמה מצאנו את קבוצת השחקנים – תום חגי, בני אלדר, ליהי קורנובסקי, טל דנינו, מולי שולמן, זוהר מידן, אברהם סלקטר, ערן שראל, אורה מאירסון ויניב שביט.
הערות לסדר הטוב ואזהרת צפייה
יש מקום גם להערות ביקורתיות: אמנם אלי ביז'אווי הוא אחד המתרגמים המוכשרים והבולטים בסצנה המקומית, אך בחירה לשונית אחת גרמה לי לגמגם – הביטוי "שעון דופק". הרי שעון מתקתק, לא דופק.
משום מה מפיקי המחזה בארץ החליטו להשאיר את השמות המקוריים כפי שהם מופיעים במחזה, לא "גיירו" אותם, גם השלטים המופיעים במהלך ההצגה נותרו בלעז. אז איך אנחנו ממשיכים את עניין האדפטציה לכאן ועכשיו?
נקודה נוספת נוגעת לסצנות מרובות המשתתפים, שבהן העלילה מתפרקת לכדי אנדרלמוסיה רועשת: פרצי צווחות וצעקות, דיבור שקוטע איש את רעהו ותחושת ברדק מתמשך. במקום לחדד את תחושת האיום הקולקטיבי, לעיתים נוצרת תחושה מבלבלת שפוגעת במיקוד. קיצוץ או איפוק היו משפרים את החוויה הצפייתית, אבסורד יכול להיות גם במרומז.
מראה נוקבת מול החברה
למרות ההסתייגויות, "קרנפים" בבית ליסין היא הפקה אמיצה, חדה ומעוררת מחשבה. היא לא רק מביאה את אונסקו מחדש אלא מציבה מראה קשה מול החברה הישראלית של ימינו – עם כל הביקורת, הפוליטיקה והזהויות המתנגשות.
מי שמוכן להישאב לחוויה ימצא כאן הצגה חשובה, כזו שמדברת אלינו כאן ועכשיו, גם אם לפעמים היא לא נוחה לעיכול.
להניח יד על כרטיסים ותאריכים של המחזה
קדימון למחזה
