עצרת, כאב וצלילים
הכיכר שבין בית אריאלה, מוזיאון תל אביב ובית המשפט הפכה הערב (שלישי) למוקד של כאב, תקווה ותפילה – עם עצרת מרגשת למען שחרור החטופים שעדיין כלואים בעזה. עצרת אזרחית, עממית, רגשית, כזו שלא מותירה עין יבשה ולא לב אדיש.
במרכז האירוע – מוזיקה. כי איפה שהלב נקרע – השירה תופסת מקום. עלו בזה אחר זה שניים מהקולות המזוהים כל כך עם רוח הזמן:
רן דנקר, שהשיל מעצמו את שכבות הפופ הזוהרות ובחר להביא ביצוע מופשט, כמעט עירום, לשיר שבקע מתוכו כמו תפילה. קולו נשבר מדי פעם, העיניים דומעות, הקהל שר איתו בלחישה. רן ביצע את שירו של יגאל בשן "שמיים" ואת השיר שלו – "מה שלא הספקתי לומר".
דניאל וייס, מהקולות העולים הבולטים של התקופה, ביצע את גרסתו לשיר "אני גיטרה" והביא גרסה מהפנטת ל"שדות של אירוסים" – שיר שהפך לסמל. לא דרמה, לא הצגות – רק אמת, נוכחות, וכאב נקי.
העצרת כולה נשאה מסר חד וברור – אסור לשכוח. אסור לשתוק. החטופים הם לא מספר. הם חיים, משפחות, נשמות שמחכות לשוב. הקהל הרב, חלקו עטוף בדגלים, חלקו בלב בלבד – הגיע, נשא שלטים, חיבק, והקשיב.
כיכר החטופים, שם לא רשמי שהפך לסמל, הייתה הלב הפועם של כולנו הערב. שוב הוכח שהתרבות לא עוצרת גם כשנדמה שהכל קורס – להפך. היא מחזיקה.
תיעוד הוידאו על ידי מוטי קמחי ויניב לוי
וכמה מילים וגם תפילה לסיום העצרת
