בשנת 2011, רגע לפני פרוץ מחאת האוהלים, הוציא מתחת לידיו התסריטאי והבמאי יוסף סידר את הסרט "הערת שוליים" בכיכובם של השחקנים שלמה בר אבא וליאור אשכנזי. סרט המביא את סיפורם של אב ובנו, שניהם פרופסורים בחוג לתלמוד באוניברסיטה העברית בירושלים. האב חוקר את התלמוד הירושלמי בשיטת מחקר ישנה, הוא מתוסכל מכיוון שעבודת חייו מתייתרת בעיני האקדמיה בעקבות תגלית של חוקר אחר שקיצר את כל התהליכים. הבן הוא בדרך כלל חובב תקשורת, סוג של ידוען ואהוב על התקשורת והממסד האקדמאי, הדוגל בשיטות מחקר חדשות, הנתפסות על ידי אביו כשטחיות. על רקע הזה נחשפת עלילה בה מעורבים יצרים, משפחה, יחסים בין הורים לילדיהם, מאבקי אגו עקשים. להערכתי סידר שאב את השראתו לדמויות מדמותו של פרופ' שאול ליברמן המנוח שהיה חוקר התלמוד והתושב"ע וחתן פרס ישראל ליהדות.
העלילה מקבלת תפנית בשל שיחת טלפון המגיעה אל האב בטעות במקום לבן ובה מבשרת שרת החינוך כי הוא זכה בפרס ישראל עבור מחקרו. הטעות מתגלית והנס יונות לתקן אותה פוגשים את רצונו של הבן לשנות את ההחלטה וכן להעניק את הפרס לאביו שלדעתו הוא ראוי מאוד לכך
הסרט זכה בביקורות מפרגנות בישראל ואף בפרס לתסריט הטוב ביותר (Prix du scénario) בפסטיבל קאן בשנת 2011, וכן בתשעה פרסי אופיר באותה שנה בקטגוריות: הסרט העלילתי, בימוי, תסריט, שחקן ראשי, שחקן משנה, צילום, עריכה, עיצוב אמנותי ופסקול. כמו כן נמנה הסרט עם חמשת המועמדים הסופיים לזכייה בפרס אוסקר לסרט הזר הטוב ביותר לשנת 2011, הוא גם היה הסרט הישראלי המכניס ביותר בקופות הכרטיסים בישראל באותה שנה.
מהמסך אל הבמה
14 שנים מאוחר יותר מגיעה המחזאית נגה אשכנזי וכותבת עיבוד למחזה בימתי בהשראת עלילת הסרט עבור התיאטרון הלאומי הבימה, במאי הבית משה קפטן מגוייס לטובת עבודת הבימוי וכאשר המחזה עולה אמש בהצגת פרמיירה חגיגית באולם על שם רובינא במעמד אורחים רבים מעולם התיאטרון ובכלל אנחנו חווים קרוב לשעתיים עלילה מפותלת ומתוסבכת של מערכות יחסים, אגו, הקרבה ורדיפה אחר פרסום בעת ובעונה אחת.
השחקנים
על הבמה פוגשים את השחקנים אריה צ'רנר בדמותו של האב פרופ' אליעזר שקולניק, גילת אנקורי בדמות אשתו יהודית שקולניק, יפתח קליין בדמות הבן פרופ' אוריאל שקולניק, מלי לוי בדמות אשתו דקלה שקולניק, סתיו וקנין (שחקנית וזמרת יוצאת הכוכב הבא) בדמות הבת – נכדה דבורי, יגאל נאור בדמותו של פרופ' יהודה גרוסמן והילד נועם בירגר בדמותו של אוריאל הצעיר. לצידם שחקנים נוספים בתפקידי משנה.
על הבמה עליה הורכבה תפאורה מיוחדת ומעולה כדי לעבור מסצנה לסצנה בידי אדם קלר ותאורה מרובת אפקטים בידי ברוכי שפיגלמן אנחנו פוגשים בגרסת התיאטרון לעלילה שנטוותה מחדש בעקבות הסרט. למעט תקלה טכנית קלה בסצנת הפתיחה המחזה זרם באופן מצויין תוך צלילה לסיפור העלילה ומעקב אחר ההתפתחויות, הן הרגשיות והן בסיפור המחזה.
הנשים נצחו את הגברים…
התרשמתי ממשחקה המצויין של גילת אנקורי שדי הובילה בדמותה של האם – סבתא את העלילה וההתנהלות על הבמה באופן מעולה. לצד דמויות הגברים "האויבים" הפרופסורים היריבים שגולמו באופן שקול על פי התפקיד, בלטו לטעמי סתיו וקנין בדמות הבת הנכדה שבמהלך המחזה אף מבצעת שיר שכתבה כדי שהאב יאזין ויתרשם מכישרונה המוזיקלי אותו הוא בעצם די מבטל כחלק מהתנהגות שמרנית כלפי משפחתו לעומת הניגוד ביחסיו לעולם התקשורתי. מלי לוי, שזהו לה התפקיד הראשון בתיאטרון הלאומי הבימה הובילה בצורה מצויינת את דמות האשה התומכת אך המבקרת של הפרופסור הצעיר העסוק בעצמו יתר על המידה.
הנקודה המוזיקלית
אם בסרט מי שהיה אחראי על פס הקול הוא עמית פוזננסקי הרי שבמחזה הבימתי תפקיד יצירת פס הקול הוטל על כנען לבקוביץ ("האחד", "האבא שיכולתי להיות" ) שיצר עיטורים מוזיקליים קצרצרים בין רגעים וסצנות באמצעות שימוש בצ'לו, כינור וקלידי פסנתר כדי להנגיש דרמה, אולם כוכבת הערב בזווית הזו הייתה כאמור סתיו וקנין שביצעה שיר תוך נגינה על הפסנתר, יש לנו תיעוד.
לחצו לצפייה בגלריית התמונות המלאה מההצגה
והערה לסיום – חבל מאוד שבנטפליקס הורידו את הסרט עצמו מרשימת הסרטים הזמינים לצפייה.
לחצו לכניסה לעמוד המחזה באתר הבימה למציאת תאריכים נוספים ורכישת כרטיסים
