את המחזה "הדיבוק" כתב במקור הסופר האידי שלמה זיינביל רפופורט או בשמו הספרותי שלמה אנ-סקי בטייטל "בין שני עולמות" לפני למעלה ממאה שנים כעלילה אמונית של יהודי מזרח אירופה במאה ה- 19 וליתר דיוק בעיירת שטייטל קטנה במערב אוקראינה אודות זוג אוהבים שהגבר נפטר אולם נשמתו מיאנה להסתלק לעולם הבא והחליטה להיאחז בגופה של אהובתו בדיוק בערב כלולותיה עם גבר אחר, חי.
כן, הרבה אמונות תפלות היו ועדיין הן לחם חוקה של האמונה היהודית העמוקה, לא רק אמונה בצדיקים שנשמותיהם יסייעו בכל בקשה ותפילה באמצעות השתטחות על קבריהם בארץ וברחבי העולם אלא אף בהרפתקאות של נשמות שבעליהן עזבו את העולם הגשמי. חומר גלם לסיפורי מעשיות ואגדות, אפילו בסיס לאחד מסרטי הקולנוע החשובים – "מגרש השדים" אצל הגויים…
מיידיש לעברית
סיפורו של אנ-סקי החל בכלל במסגרת עבודת מחקר שורשים והוא מינף ושיפץ את סיפורי מגרשי השדים בהוויה היהודית לכדי עלילה שלמה. בתחילה עלה המחזה "בין שני עולמות" בשפת היידיש בתיאטראות המקומיים ולאחר שהמשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק החליט לתרגם את המחזה לשפה העברית הוא החל לרוץ בתיאטראות בווילנה ובלנינגרד.
בשנת 1928 עם עלייתם של שחקני תיאטרון הבימה מרוסיה לארץ ישראל והקמתו כתיאטרון הלאומי החלה הצגת המחזה בטייטל "הדיבוק" לרוץ מעל הבמה בכיכובה של השחקנית המיתולוגית חנה רובינא.
לפני קצת יותר מעשור (2014) המחזה עובד מחדש על ידי רועי חן, מחזאי הבית של תיאטרון גשר ביפו. מלאכת הבימוי נמסרה לבמאי ייבגני אריה המנוח. המחזה עולה מעת לעת בדיוק ובאותה מתכונת עם אותו צוות שחקנים מעל הבמה באולם נגה שבתיאטרון היפואי בשדרות ירושלים.
השחקנים
במחזה נוטלים חלק סשה דמידוב בתפקיד חנן, האהוב שנפטר ונשמתו נדבקה לגופה של הכלה לאה אותה מגלמת אפרת בן צור, אביה סנדר המגולם בידי דורון תבורי, סבתה פרידה המגולמת בידי פירה קנטר, חנה, נשמתה של האם המגולמת על ידי נטע שפיגלמן, דודה בלה, רוח קרובת משפחה המגולמת בידי ליליאן רות, ברוך, רוחו של דוד רחוק המגולמת בידי אלכסנדר סנדרוביץ', רוחל'ה רוח אשתו של ברוך אותה משחקת נטשה מנור ומנחם רוחו של שען בידי יבגני טרלצקי. את דמותו של החתן הנוכחי – מנשה מגלם השחקן אורי יניב, גם מקומם של אנשי הדת לא נפקד, את דמותו של רב העיירה מנדל מגלם השחקן מנדי כהאן ואילו את דמותו של האדמו"ר עזריאל ממירופול המתמחה בגירוש שדים מגלם גלעד קלטר, אחד מעמודי התווך של הקאסט הקבוע בתיאטרון גשר.
העלילה נחלקת על הבמה לשתי סצנות מרכזיות, הראשונה לפיה רוחו של חנן נדבקת בגופה של לאה כדיבוק של ממש בליל כלולותיה והשנייה במעקב אחר המאבק לנסות ולהוציאה מתוך הגיבורה עד הסוף המר.
הרוח, האווירה
כל הסיפור הזה, נותר מדוייק כמו שהיה בשנת 2014 למרות שהבמאי המקורי כבר איננו בין החיים, ייבגני אריה המנוח, רוחו עדיין מצויה על הבמה והמשחק זורם בשצף קצף עם העלילה ההזויה. עובדה לא פשוטה כלל וכלל.
את אווירת העיירה, בית הכנסת ובכלל יצק סמיון פסטוך עם שני אובייקטים עיקריים, הראשון הוא חדר זכוכית שקוף בו מתקיימות החתונות, החיים בבית והמפגשים העיקריים, השני הוא הירח המשקיף על עיירת השטייטל האוקראינית מלמעלה בעוד למטה אנו נעים בין מצבות בתי הקברות המקומי בו משוטטות הנשמות לבין המעבר ממקום למקום.
את הקולות שמלווים במהלך העלילה טווה ביד נאמנה המוזיקאי ומלחין הבית של תיאטרון גשר, אבי בנימין, שלא רק הלחין מקטעי מוזיקה ופרצי סאונד מדהימים בעוצמתם ובקדרותם באמצעות נהימות חצוצרה דרמטיות אלא אף גייס את הכנר בוריס פורטנוי ללוות את העלילה ואף להצטרף באופן פעיל אל מול קהל הצופים רק ברגעי ההשתחוויה בסופו של המחזה. בנימין גם שיבץ מקטעי שירה יהודית מזרח אירופאית (שלא הצלחתי לזהות את המקור…) פה ושם כדי לעבות את הדרמה.
גיבורת המחזה, המגלמת את דמותה של הכלה לאה, אפרת בן צור, ברגעים האחרונים של הסצנה הראשונה בהשתוללות פיזית מרתיעה כאשר הדיבוק נוהג בגופה במהלך טקס הנישואין פורמת את שמלת הכלולות וחושפת את חזה כשהיא נופלת אפיים ארצה ומתגוללת על רצפת הבמה יוצרת באקט הזה מעין אקסטזת דיבוק שחוצה את הגבולות בעלילה היהודית האמונית החזקה שאופפת את המחזה ומגבירה בכך את התחושה שאכן לפנינו יישות מעולמות אחרים.
באופן אישי לא זכיתי מעולם לראות את חנה רובינא על הבמה בתפקיד הזה בתיאטרון הלאומי הבימה, למעט צפיה בקטעי וידאו. אולם, מהמעט שראיתי ונתנה בידי האפשרות להשוות בין רובינא אז ובן צור כעת אני יכול לומר כי אין ספק שאפרת בן צור היא אחת השחקניות המשובחות שיש בתיאטרון גשר בפרט ובארץ בכלל, היא משכנעת ברגעים הדרמטיים ביותר וזה מה שחשוב בצפייה במחזה – האשליה הבימתית וההישאבות לעלילה כצופה.
בסופו של דבר, המחזה שכתב אנ-סקי הוא רומן אהבה בלתי ניתנת למימוש כאשר החיים והמוות מפרידים וחוצצים בין הנאהבים.
ובדרך אגב, השבוע הייתה זו ההצגה ה – 200 של המחזה בתיאטרון גשר מאז עלייתה על הבמה בשנת 2014. חבל שלא ציינו זאת באיזו כוסית יין בפואיה…
